וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כך התרגש על ישראל אסון כבד

יוסי שריד

27.5.2007 / 10:25

כמעט פוטש צבאי, טעויות בשיקול דעת, מלחמה בלי מטרות מוגדרות. יוסי שריד על שישה ימים שמסכנים את עתיד המפעל הציוני

ארבעים שנה אחרי, וכבר כמעט אין מחלוקת בין חוקרים באשר לנסיבות לידתה של מלחמת ששת הימים: היא פרצה למרות ששום גורם באיזור לא באמת רצה בה ולא התכוון מראש לחוללה. הדרך אל המלחמה רצופה בטעויות של שיקול דעת וראיית הנולד – כל צד מהצדדים תרם את טעויותיו שלו.

גמאל עבדול נאצר היה ראש לתורמים כאשר החליט פתאום על סגירת המיצרים בים סוף, שישראל ראתה בה קאזוס בלי. היום ברור שהוא לא צפה התגלגלות למלחמה כוללת. מי משחק עכשיו באש, ועתיד לרצות עוד מלחמה מבלי להתכוון? ישראל, מצידה, יכלה להתאזר ביותר אורך רוח מכפי שהתאזרה, וקרוב לוודאי שניתן היה לפתוח את המיצרים במאמץ בינלאומי משולב – דיפלומטי, ובלית ברירה גם צבאי. אבל ישראל איבדה את סבלנותה, ותקופת ההמתנה, אף על פי שהתארכה לכאורה, היתה קצרה מדי. תערובת של חרדה אמיתית ושל אופורטוניזם פוליטי קיצרה אותה. במקום לסכל איום מוגבל במבצע צבאי מוגבל, החליטה ממשלת אשכול לפתוח במערכה כוללת.

לא רצו, ובכל זאת כבשו

לחוגים האקטיביסטים בארץ לא הספיקה מלחמה בחזית אחת. הם הריחו כאן הזדמנות להשלים את שהחסירה מלחמת השחרור, ולהחזיר את עטרת ארץ ישראל השלמה ליושנה. חלום שלמות הארץ מעולם לא סר מהיצוע האידיאולוגי-אמוני שלהם, וזאת היתה הזדמנות להגשים אותו סוף סוף. ואילו לתושבי אצבע הגליל נקרתה הזדמנות משלהם – לבוא חשבון עם הסורים, היושבים להם על הראש וממררים את חייהם. השקפות עולם ואינטרסים בטחוניים ואגרריים חברו להם יחדיו, והניעו חזית ישראלית רחבה, שידעה לנצל את שגיאותיהם של מלך ירדן ונשיא סוריה.

למלחמת ששת הימים לא היתה תכנית מלחמה. היא היתה מראשיתה ועד סופה מלחמה מתגלגלת. לו נאמר מלכתחילה לשרים שהחליטו עליה, שהיא תסתיים בכיבוש הגדה המערבית, רמת הגולן וכל מדבר סיני – הם עצמם היו מופתעים. משה דיין, שר הביטחון דאז, ורבים אחרים אתו, לא רצו להגיע לתעלת סואץ, ובכל זאת הגיעו. לא רצו לשוב ולכבוש את רצועת עזה לאחר ההתנסות הקצרה והמרתיעה ב-1956 , ובכל זאת כבשו. לא רצו לכבוש את רמת הגולן, ובכל זאת כבשו גם אותה. ואיש לא שיער אז שכיבוש הגדה יימשך 40 שנה במלוא היקפו, וסיומו עדיין אינו נראה באופק.

וכך התרגש על מדינת ישראל אסון כבד. מלחמת ששת הימים, שנתכוונה כביכול להציל את המפעל הציוני, המיטה עליו פורענות שמאיימת על עצם קיומו במתכונתו החזונית. מאז 1967 לא נתפנו ממשלות לעסוק ברצינות בבעיות היסוד של המדינה, הפקירו אותן, ויומרת האור לגויים התעמעמה עד שכבתה כליל. הגיבורים שלא כבשו את יצרם וכבשו מרובה – לא תפסו מרובה. מוטב היה להם לתפוס מעט שמחזיק את המרובה.

מניפולציה גסה בחרדות האזרחים

לוי אשכול, ראש הממשלה, לא שש בשעתו אלי קרב. הוא גם הבין וגם חש שלא תהיה תפארת על דרך המלחמה הזאת. הוא עשה כמיטב יכולתו וכנגד כל הסיכויים כדי לדחות את קץ ההמתנה. הוא לא הצליח. קמה עליו להכניעו חבורה של גנרלים, בראשותם של עזר ויצמן ואריאל שרון, שהוציאה את דיבת אשכול רעה כמנהיג חלש והססן. הם החציפו פניהם לראש ממשלה נבחר, לדרג המדיני כולו – ויצמן השליך את דרגותיו בחרי אף, ושרון הזועם הטיח בו ב"בור": "מעולם לא התבזינו ככה, ניסרנו במו ידינו את כוח ההרתעה של צה"ל". מותר לומר, שבסוף מאי 1967, התחולל בישראל פוטש צבאי, ולפחות פוטשון.

הגנרלים הפוחזים לבדם לא היו מכריעים את הכף, אלמלא קשרו קשר גלוי וסמוי עם פוליטיקאים רעבתנים מן האופוזיציה, שאיבחנו שעת כושר לקאמבק אישי מרהיב, לאחר שנדחקו אל ירכתי הזירה. את הכנופיה הזאת הנהיגו אנשי רפ"י, כשמנחם בגין מחפה עליהם ומאבטח את האגפים. מעולם לא נעשתה כאן מניפולציה כל כך גסה בחרדות של אזרחים, שאותן עמלו להעמיק.

ידם של שרון, ויצמן, שמעון פרס, דיין ובגין היתה לבסוף על העליונה. הם הדיחו את אשכול מתפקידו כשר הביטחון הכי טוב שקם לישראל. המלחמות שבאו לאחר 67 – ממלחמת יום הכיפורים ועד למלחמת לבנון השנייה – הוכיחו שאיש לא היטיב כאשכול להכשיר את צה"ל ולציידו. והרי זה התפקיד העיקרי של שר ביטחון – להעמיד צבא ראוי לשמו, ערוך ומוכן לפקודה. כך קטפו דיין ופרס פירות לא להם, ויוקרתם הגואה איפשרה להם להתפנות למפעל ההתנחלויות, שבארבעת העשורים האחרונים מתחרה במפעל הציוני ומסכן אותו. ואיזה מפעל מהשניים יגבר – המפעל הציוני או המפעל ההתנחלותי? התשובה לאחר 40 שנה לא לגמרי ברורה.


*יוסי שריד שימש באמצע שנות השישים כדובר מפא"י וכיועצו של ראש הממשלה לוי אשכול.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully