יום ירושלים חל בדרך כלל בשבוע שבו אנו קוראים בשבת את פרשות בהר-בחוקותי. פרשת בחוקותי, הפותחת במסכת ברכות יקרות ערך לעם ישראל, מאירה בפנינו תוכנות חדשות באשר למושגי מלחמה ושלום. לתובנות אלה התוודעתי, מתוך חוויות אישיות שעברו עלי, במלחמת ששת הימים, בעת שחרור ירושלים. בעקבותיהן נכתב המאמר שלפניכם.
היכן הבשורה הנכספת?
"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד
והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם.
ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כ"ו ו'-ז')
בפתח פרשת בחוקותי מציירת התורה תמונה אידיאלית ובמוקדה בשורת שלום: "ונתתי שלום בארץ". לכאורה אידיליה גמורה: שלום ושלווה, אין עוד מלחמה. ברם, מיד בפסוק הבא אנו קוראים: "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". אמנם גם זו בשורה טובה, אך איה השלום המובטח בפסוק הקודם? היכן הבשורה הנכספת של אחרית הימים: "וכתתו חרבותם לאיתים וחניתותם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב', ד').
אל תהי שאלה זו קלה בעינינו. ואל נראה בהבדל שבין "בשורת הניצחון" ל"בשורת השלום" דבר של מה בכך. הן על יעקב אבינו נאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית ל"ב, ח'), ואמרו חז"ל: "'וירא' שמא יהרג, 'ויצר לו' שמא יהרוג". ואנו, בניו ההולכים בדרכיו, איננו חפצים להיות לא מן הנהרגים ולא מן ההורגים שלום אנו מבקשים.
משלום לאומי לשלום עולמי, דרך המלחמה
הרמב"ן מתמודד עם שאלה נוקבת זו בפרושו לתורה. שתי תשובות יסוד בפיו, המתוות השקפת עולם שלמה: התשובה האחת: "ונתתי שלום בארץ: שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו". "הארץ" לפי פירוש זה היא המסגרת הלאומית, ו"שלום בארץ" משמעותו שלום מבית בתוך עם ישראל ולא מלחמת אחים, חלילה. והתשובה השניה: "השלום הוא שישבית חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכים, לצאת אליהם למלחמה וינוסו". לפי פירוש זה "הארץ" היא התחום הגאוגרפי של ארץ ישראל ובשורת "שלום בארץ" משמעותה: גם אם תתחולל מלחמה תועתק אל מחוץ לגבולותיה.
התורה מבקשת להדגיש כי גם במציאות אשר בה "חושך יכסה ארץ וערפל לאומים" יכול עם ישראל לשכון בטח בארצו. אמנם עדיין חרבו על ירכו אך זו מופנית כנגד אויביו ולא כנגד אחיו, ובעת מלחמה ידע לרדוף את אויביו ולהעתיק את המערכה אל שטחם. הוויה זו ראויה לשאת בגאון את התואר "שלום" גם אם אין היא עדיין שלום של "וכתתו", ואפשר שהיא הנדבך ההכרחי של "השלום הלאומי", עליו תיבנה קומת העל של "השלום העולמי". כמה רלוונטיים דברים אלה לדורנו, אשר רבים מבניו הסתבכו עקב כמיהתם לשלום במיסטיקה גמורה ואיבדו כל קשר עם היסודות הלאומיים הריאליים של כבוד, עוז וביטחון, אשר בלעדיהם לא יכון שלום.
פניהם איש אל אחיו
לפני ארבעים שנה, עת שבנו למרחבי ארץ ישראל ולירושלים השלמה במלחמת ששת הימים, זכינו לראות עין בעין כיצד חופפת עלינו בשורת "שלום בארץ" חרף סערת המלחמה. זכור נזכור בהמיית לב את האווירה המופלאה של הימים שקדמו למלחמה: את תחושת הגורל והייעוד של עם שלם "כאיש אחד בלב אחד", אשר זקף קומתו כנגד הקמים עליו ואין עוד בתוכו מחיצות של "דתיים" ו"חילוניים", "ימין ו"שמאל", "ספרדים" ואשכנזים" אלא כולם "פניהם איש אל אחיו" ובלבם אהבה ואחווה ושלום ורעות.
זכור נזכור גם את עוז רוחם של הלוחמים והמפקדים אשר בחסדי ה' העתיקו במסירות נפש את המערכה אל שטח האויב, השמידו את מטוסיו בבסיסיהם ורדפו את מבקשי נפשנו עד גדות הירדן, תעלת סואץ ומרומי החרמון ורמת הגולן.
בימים אלה של חולשת דעת, מבוכה ונסיגה, בעטיים עומדים כל הישגי מלחמת ששת הימים על כפות המאזניים, נישא תפילה לשוכן מרומים: "ריבון העולמים, זכינו ליטול מאותם ימי גבורה והוד של מלחמת ששת הימים את יסודות אהבת האחים מבית ואת העוז והגבורה כלפי חוץ. 'לשלום ירושלים' אנו נכספים: זהו השלום שיקד על שפתי הלוחמים, שמסרו נפשם על גאולת ירושלים:
"שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך
יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך
למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
למען בית ה' אלו-הינו אבקשה טוב לך"