בלייר: אשף תקשורת, פודל של בוש

אנתוני צ'רלס לינטון בלייר הוא ראש ממשלת בריטניה בעשר השנים האחרונות. הפוליטיקאי הרהוט והמצליח החליף את שלטון השמרנים, שהיו בראשות הממשלה 18 שנה, כשהוא בן 44 בסך הכול. בלייר היה לראש הממשלה הצעיר ביותר בבריטניה במאתיים השנים האחרונות.

מפלגת הלייבור בראשותו זכתה בניצחון סוחף אחרי הרפורמה המקיפה שהוא ערך בה, בשלוש השנים שקדמו לבחירתו לראשות הממשלה, במסגרתה קעקע את רוב המרכיבים הסוציאליסטיים במצעה וניקה את שורותיה משאריות אנשי השמאל הוותיקים.

בלייר נולד בסקוטלנד וגדל בדורהם שבאנגליה. בשנות הקולג' שלו יצא לו שם של צעיר פרוע, מעריץ של מיק ג'אגר. הוא נעצר כשטיפס לחדרו במעונות הסטודנטים באמצעות סולם, והמשטרה חשבה שהוא פורץ. הוא הקים להקת רוק בשם "שמועות מכוערות" בה ניגן גיטרה (המילה "רוק" אולי אינה הולמת את המוזיקה בסגנון "בקס פיז" שאפיינה את הלהקה, אבל בלייר מתעקש שזה הז'אנר שבמסגרתו פעל). באותן שנים גם יצא עם מרי הארון. כשסיים את לימודי המשפטים באוקספורד והתחיל בהתמחות כעורך דין, פגש בשרי בות', אישתו עד היום, ואם ארבעת ילדיו.

הביוגרף של בלייר, ג'ון רנטול, אומר שבלייר החליט כבר אז להיות ראש ממשלה, בלי שייחס חשיבות גדולה לשאלה מטעם איזו מפלגה, אבל כשזיהה את ההזדמנות, אשף הרטוריקה הצליח לשכנע בהיותו סוציאליסט אדוק. מרגע בחירתו לפרלמנט ב-1983, עלייתו הייתה מטאורית. הוא שימש בכמה תפקידים בממשלות הצללים של הלייבור בשנות ה-80. ב-1994, אחרי מותו הפתאומי של ג'ון סמית' ניצח בלייר בבחירות הפנימיות את ג'ון פרסקוט ואת מרגרט בקט והתמנה לראשות המפלגה.

כראש מפלגה ערך בלייר כאמור רפורמה במפלגת הלייבור וטבע את ההגדרה "הלייבור החדשה", מודל ששימש דוגמה למפלגות סוציאל דמוקרטיות רבות באירופה. שלוש שנים אחרי מינויו למנהיג הלייבור, ניצח בלייר את ג'ון מייג'ור, השמרן הלא פופולרי בבחירות, ב-2 במאי 1997.

בלייר הגדיר בתחילת שלטונו את מטרותיו בהנהגת המדינה כ"חינוך, חינוך, חינוך", ואכן הוא הגדיל את ההוצאה הציבורית על חינוך ובריאות. מצד שני, הוא גם הפריט באופן מאסיבי את השירותים הללו וקבע שכר לימוד למוסדות להשכלה גבוהה. הכלכלה הבריטית צמחה ושגשגה בתקופתו, אבל המצוקה החברתית מוסיפה להיות חריפה.

הוא התחבב עד מהרה על התקשורת בזכות הכריזמטיות שלו, וניצל אותה היטב לטובתו, בהיותו אומן ספינים. ביקורת רבה הופנתה נגדו בעניין זה, למשל בהקשר לתיקי המודיעין על עירק. טוני בלייר שלט במהלך שלוש כהונותיו בממשלה ביד רמה. לעתים מאשימים אותו בתפיסה נשיאותית בסגנון אמריקאי. לא פעם הושמעו נגדו טענות שאינו מקשיב לפרלמנט ולקבינט שלו.

גם בדברים אחרים נראה שבלייר מעתיק את הגישה האמריקאית. הוא העניק למשטרה סמכויות נרחבות מכפי שהיו לה, במיוחד אחרי אירועי 11 בספטמבר, אבל למשטרה הבריטית סמכות רחבה יותר היום גם בתחום הפלילי. במובן זה האשימו את בלייר בפגיעה בזכויות אזרח ובמדיניות ענישה אנטי חברתית.

אבל הסוגיה החשובה ביותר בשנות כהונתו של בלייר כראש ממשלה, וגם מעוררת המחלוקת ביותר, היא התלכדות מדיניותו עם זו של נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. בלייר החליט להיות נאמן באופן כמעט מוחלט לארה"ב והצטרף למלחמה בעירק בלי הסתייגויות. הוא רואה את המלחמה של בוש "בטרור העולמי" כמלחמתו שלו. הכינוי הבלתי נמנע "הפודל של בוש" הושמע נגד בלייר לא פעם.

ככל שעלה מספר ההרוגים הבריטים בעירק החריפה הביקורת נגד בלייר ובסופו של דבר, הציפיה להתפטרותו בשנה האחרונה נובעת באופן חלקי מהכשלון בעירק. לעומת זאת, בעניין הישראלי-פלסטיני נטען פעמים רבות שבלייר הוא זה שהשפיע על ארה"ב לקדם תוכנית של שתי מדינות ודרבן אותה לפעולה בתחום זה פעמים רבות.

בשנה האחרונה נקשרו בשמו של בלייר כמה וכמה שערוריות, כגון פרשת "כסף תמורת כבוד", כאשר לפי הטענות קיבלו אנשי עסקים תארי אצולה תמורת מימון למפלגת הלייבור. על פי טענות אחרות, בלייר יצא מספר פעמים לחופשות במימון ממשלתי, אולם שהה אצל חברים בחינם ואף גמל להם בקידום האינטרסים שלהם (למשל פעולתו של בלייר להארכת חוק זכויות יוצרים, אחרי שבילה חופשה אצל קליף ריצ'רד).

אבל למרות הפרשיות המעיבות והטענות נגד התנהלותו, בלייר נשאר פוליטיקאי פופולרי וניצח את הבחירות האחרונות ביד רמה. בחודשים האחרונים נשמעו קריאות בציבור ובקרב פוליטקאים רבים להתפטרותו של בלייר, ואחוזי התמיכה בו ירדו מעט. יריבו מן השמרנים, דיוויד קמרון האשים את ממשלתו בקיפאון וקרא לה אתמול בפרלמנט "ממשלת החיים-מתים". בלייר יישאר בתפקיד ככל הנראה עד סוף החודש, כאשר ייבחר לו מחליף. גורדון בראון, שר האוצר הוותיק של בלייר יהיה על פי כל העדויות מחליפו של בלייר בראשות הממשלה.