אצבע אלוהימוס

"וזהו חסד גדול מהשם יתברך שהאדם חי אחר התפילה, שלפי דרך הטבע היה לו למות, מחמת שמפסיד כוחו, כי נותן בתפילה כל כוחו מכוח הכוונה הגדולה שהוא מכווין"
(ליקוטי יקרים)

תמצית חודש אלול, גולשי האהובים עד כדי תשוקה של ממש, היא התפילה. זה מה שנשאר לנו, ואין קסום מזה: זמן בו האדם מדבר עם אלוהיו, או אם תרצו (ואני לא רוצה), זמן בו האדם חושב שהוא מדבר עם אלוהיו ובעצם הוא מדבר עם עצמו, שגם זה הישג גדול בעולם המודרני.

הביטו במה שכתב בעל ליקוטי יקרים ותבינו עד כמה רחוקים אנו היום מלבצע את מה שהיינו אמורים לבצע בעת התפילה. מישהו יכול באמת לחוש את הדברים, מישהו מסוגל להבין כי לחיות לאחר התפילה זה דבר גדול?

ובכן, ממש לא, משום שתפילותינו היום, נבעך, נראות כמו כרומטיס. ולא שלא רצינו לעזור: אני אישית, אני ולא שרף אפילו הייתי אומר, ניסיתי לעורר בנושא פולמוס לא אחת באי אלו במות ציבוריות. טענתי בתוקף כי השבלוניות בה אנו נאחזים בטקסטים מבלי לנסות להחדיר בהם שום חידוש היא בעוכרינו ובעוכרי תפילתנו ובעוכרי מצב רוחנו, אך הסתבר לי כי בכדי לעורר פולמוס לא די בכתיבת היגדים רדיקליים, צריך להיות גם איש תקשורת מסדר הגודל האקלקטי של מתי גולן. ואני לא. עדיין. אבל זה עניין של זמן. אז אחכה לתהילה ואז אניע מהלכים חיוניים. הו כמה שאניע. וזה יקרה עוד רגע. אמש עשיתי פיילוט לערוץ השלישי. ואני גם כותב במקביל לתיאטרון. עם אביבית חזקיה (עיתונאית ב"מעריב". התמחות: אופנה וטרנדים).


תסמונת דאום

בשבוע שעבר הרבצנו בכם תזה מהסרטים לפיה כוחותיו הפנימיים של האדם אינם מחולקים לטוב ורע, אלא מושלכים לכיוונים אלה על פי בחירת האדם. לפי תפיסה זו, הפעולות הגרנדיוזיות הן ביטוי לכוחות ותעצומות נפש בעלות פוטנציאל חיובי, גם אם מדובר בפעולות שליליות בתכלית. כדי להשליך את התזה על החיים עצמם, להלן רשימה קלילה שעיקרה: מה יכול היה לקרות עם הפושעים הגדולים באמת. בשביל להיות בקצב הספגטי, הכל מנקודת מבט איטלקית:

1.באוגוסט 1911 נגנבה יצירת הפאר התמוהה של דה וינצ'י - "המונה ליזה" - ממוזיאון הלובר. התמונה היתה שמורה בטירוף, אך איזה איטלקי בן אפס עטה ארשת אידיוטית, ופשוט תלשה מהקיר באור יום. סובלימציה: הבחור גילה יצירתיות, אומץ לב ובעיקר זיהה את הדרך הפשוטה ביותר - סתם להיכנס ולקחת את התמונה - כדבר היחיד האפשרי במקרים סבוכים. עם תכונות אלה, לדעתנו, הוא יכול היה בקלות להשתחל לשב"כ בתקפיד של פיתוח דרכי חיסול והטמנת האזנות סתר.

2.אל קאפונה, מראשי כנופיית שיקגו של שנות העשרים, ומבכירי המאפיה האיטלקית, חיפש חמישה מאנשיו לשוטרים וחיסל כך כעשרה אנשי מאפיה מתחרה. הוא גם דאג לאליבי משכנע, כשאירגן באותו ערב מסיבה גדולה. היה נחמד, חבל שלא הוזמנתם. הצעה שלנו: מי שהיה ראש כנופיה גרנדיוזית, יכול בנקל - בעזרת חוש הצדק היחסי, ההנהגה והנחישות - לנהל רשת של חסד העוסקת בתיקון פרצות שהבירוקרטיה בעוביה המבהיל יוצרת.

3.אלברט דה סאבלו, החונק מבוסטון (הודה ב-13 חניקות באמצעות פריטי לבוש), אותו היינו שולחים, המממ, יודעים מה, שיירקב בגיהנום.