המירוץ הצמוד בין סגולן רויאל לניקולא סרקוזי הסתיים בנצחונו של האחרון, מועמד ה UMP, מפלגת השלטון הימנית-מרכזית. האומה הצרפתית בחרה את המועמד שלמיטב הבנתה ימנע מהומות דוגמת אלה שהיו בסוף 2005 בפרברים. אבל ההפרש הקטן יחסית, שהפתיע את הסוקרים שהעניקו יתרון הרבה יותר גדול למועמד הימין מבטיח שמבחינת המרקם הפנימי של החברה בצרפת, הסיפור כלל וכלל לא גמור.
היה ברור אחרי הסיבוב הראשון שיהיה קשה מאוד למפלגה הסוציאליסטית לנצח. גם אילו הייתה רויאל מאחדת סביבה את כל בסיס הכוח השמאלי: הקומוניסטים, הטרוצקיסטים והירוקים, לא היה לה מספיק קולות לעבור את גוש הימין. על כן ההפרש הקטן מעיד גם על שסע אמיתי בצרפת, המחלק אותה פחות או יותר באמצע. סרקוזי יזדקק להרבה תושיה ומתינות כדי לא לקטב את האופוזיציה שלו עוד יותר ולתת תוקף לתעמולה הסוציאליסטית נגדו. חובת ההוכחה שסרקוזי לא יצית את הפרברים שוב, הפעם בלהבה גדולה יותר, מוטלת עליו.
צרפת תחכה בדריכות לראות אם המנהיג החדש יהיה האדם שיוריד מסים ויחיה את הכלכלה הגוועת, כפי שבוודאי מצפה ממנו המאסה העיקרית של מצביעיו, או זה שיחלק את צרפת לשתיים, צרפת המבוססת וצרפת של הפרברים והמהגרים.
יותר שוטרים, פחות זכויות אזרח
העימות הטלוויזיוני היחיד בין רויאל לסרקוזי נסוב באופן בלעדי כמעט סביב ענייני פנים, וככל הנראה זה באמת מה שמעניין את 85.5 אחוז בעלי זכות הבחירה שהצביעו היום. במובן זה, משני הכיוונים הצרפתים רצו בשינוי של ממש. אולי התכונה המרכזית של סרקוזי כפי שהוא נתפס בציבור היא חוסר סובלנותו לקיפאון בו לקתה הפוליטיקה הצרפתית תחת ה"בורבונים" של שני העשורים האחרונים, שיראק ומיטראן.
איש הברזל, שלא נכנע בעת המהומות בפרברים ועמד בעקשנות גם נגד הסטודנטים השובתים בשנה שעבר, עושה רושם של אדם שבאמת מוכן לשנות. כשר פנים הוא הגדיל את הנוכחות המשטרתית ברחובות והנהיג מתן ציון חודשי על מניעת פשיעה. כשר אוצר הוא היה אחראי להפרטה של חברות ממשלתיות. כשמהומות 2005 פרצו, בעקבות מותם של שני צעירים בידי המשטרה, סרקוזי האשים באופן בלעדי את תושבי הפרברים המוחים וקרא להם "אספסוף". כשר פנים הוא הבטיח רפורמה בתהליכי הענישה של עבריינים צעירים, שמשמעותה תהיה מתן עונשים כבדים יותר על עבירה ראשונה. ככלל, סרקוזי אינו אביר זכויות אזרח כלל והואשם פעמים רבות כמי שאינו מכבד את הפרדת הרשויות.
עמדתו של סרקוזי ביחס למהגרים היא אולי המרכיב שעורר את הביקורת הרבה ביותר נגדו. הוא קרא בעבר להגבלה של ההגירה ולמעקב צמוד יותר אחרי מהגרים. אחת ההכרזות השנויות במחלוקת ביותר שלו היא על כוונתו להקים משרד שיעסוק ב"הגירה וזהות צרפתית".
מצד שני, צרפת היא אומה שיודעת לקיים דיון פנימי נוקב בלי להתפרק. סרקוזי אמר כמובן שהוא מתכוון להיות נשיא "של כל הצרפתים", במיטב המסורת הגוליסטית. הוא הבטיח לא לזנוח את ערכי האחווה הרפובליקניים ולתמוך בכל מי ש"החיים התעמרו בו".
ידיד לארה"ב וישראל
לא בכדי מכנים את סרקוזי בצרפת "בוש הצרפתי". אפילו בנאום הניצחון שלו טרח סרקוזי להכריז על ידידות עם האמריקאים והבטיח להם שצרפת תהיה לצידם כשהם יזדקקו לה. למרות התנגדותו העקרונית למלחמה בעירק הוא ביקר את "היהירות הצרפתית" שיצרה משבר ביחסים בין ארה"ב לצרפת. בכך הוא עורר זעם רב במפלגתו שלו.
כשביקר סרקוזי ביד ושם הוא אמר שזו הייתה אחת החוויות החשובות בחייו. היותו בן לאם ממוצא יהודי ולמהגר הונגרי, נטע זר יחסית בפוליטיקה הצרפתית שלא היה עצם מעצמותיו של הממסד הוותיק, הפכה אותו לחביב הקהילה היהודית. סרקוזי, שקיבל פרס ממרכז שמעון ויזנטל על מלחמתו באנטישמיות, התבטא בחריפות נגד חמאס והחיזבללה ובכך חיזק עוד יותר את הסברה שישראל יכולה לסמוך על ידידותו, אם יבחר.
למרות זאת, בתוך יהדות צרפת נשמעו גם קולות הקוראים להימנע מלראות בסרקוזי "מושיע". מספר הפשעים האנטישמים לא פחת בזמן הקדנציה שלו כשר פנים ורבים סבורים שכשיתחיל לכהן, יישר קו עם המדיניות של מפלגתו במזרח התיכון. אות לכך הוא נתן בנאום הניצחון כאשר קרא למדינות סביב הים התיכון "להתאחד ולשכוח את השנאה".