איזה נשיא צרפתי "טוב ליהודים"?

כבכל מערכת בחירות חשובה שבה מעצמה עולמית מעמידה בראשה נשיא חדש, הבחירות בצרפת מעוררות בארץ את השאלה השגורה על מועמדים זרים, "הלנו הם אם לצרינו". במקרים אחדים יש יותר קונצנזוס (לא רבים חשבו שיורג היידר באוסטריה הוא אדם שראוי לתמוך בו, פט ביוקנן האמריקאי היה חשוד באי חיבה ליהודים) אם כי בעולם שאחרי התמוטטות הגוש המזרחי, עמדה אנטי ישראלית מובהקת ומופגנת במערב אינה מקובלת. אפילו משטרים כשל הוגו צ'אבז בוונצואלה ואבו מוראלס בבוליביה, שהם שותפים טבעיים של מדינות ערב, נזהרים בלשונם ולא דורשים גינויים במועצת הביטחון השכם והערב.

מאז אמצע שנות השישים נהנית ישראל מתמיכה של ארה"ב. רוב הזמן, באופן גלוי התמיכה הייתה מסויגת. מאז סוף מלחמת המפרץ הראשונה התמיכה היא גורפת. למעלה מזה, מאז הוכרזה "המלחמה בטרור העולמי" והוגדר "ציר הרשע", ישראל היא נושאת הכלים של מנהיגת העולם. בישראל התרגלו לעולם של קוורטט בו האיחוד האירופי מדבר בקול אחד, האו"ם שותק וארה"ב מכתיבה טון פרו ישראלי.

אולם האם באמת צריך לשפוט את רויאל וסרקוזי באמות המידה של "טובים ליהודים" או לא? השאלה הזו נגועה בשתי מכשלות עיקריות. הראשונה בהן היא הזיהוי האוטומטי של מועמדי ימין ומועמדים אנטי ערביים עם תרומה לאינטרס הישראלי. סגולן רויאל היא מנהיגה חברתית באופן יחסי וניקולא סרקוזי הוא מועמד תאצ'ריסטי. זה אינו הופך אף אחד מהם לפרו יהודי או פרו ערבי.

הצרפתים ככל הנראה יבחרו בסרקוזי משום שהם חושבים שתפיסת ה"חוק וסדר" הנוקשה שלו היא שתחלץ את צרפת מהבוץ. הקיטוב החברתי שיגדל בעקבות בחירתו אינו טוב ליהודים בשום מובן אלא רק יתרום לפונדומנטליזציה דתית איסלמית בפרברים הצרפתיים. בניגוד לתפיסה המקובלת, התקריות האנטישמיות בצרפת אינן תדירות כמו למשל באנגליה. המיעוט הצפון אפריקאי חי שנים רבות עם היהודים בידידות וממחקר שפורסם בשנה שעברה עולה שעמדתם של כ-70 אחוז מהערבים החיים בצרפת כלפי היהודים היא חיובית, יותר מבכל מדינה אחרת.

בעבר היה ברור, לפחות כשהיה מדובר במיעוט היהודי במערב, שהבחירה האוטומטית היא במועמד השמאלי, שרואה את קידום זכויות המיעוט כערך. כך היה גם בארה"ב עד העשור האחרון – יהודים ראו את המפלגה הדמוקרטית כהשתייכות הטבעית שלהם. יהודים, כך נהגו לטעון, רגישים יותר לסולידריות חברתית. לצרפת היה בשנות השלושים ראש ממשלה יהודי, ליאון בלום, סוציאליסט אדוק שלא הסכים להשתתף בממשלות בורגניות. היום השינוי שחל בנטייה של המיעוט היהודי בארצות כמו צרפת מגיע לאבסורדים כמו תמיכה של יהודים בלה פן, מכחיש השואה הגזען.

המכשלה השניה קשורה כמובן ליחסם של מועמדים לישראל. יתכן אמנם שסרקוזי, שכונה "בוש הצרפתי" במהלך מסע הבחירות, אוהד את השלטון הישראלי יותר מקודמו. אבל האם העובדה שמנהיג העולם החופשי, בוש עצמו הוא פרו ישראלי מועילה לנו? העובדה שארה"ב חדלה להיות מתווך אובייקטיבי, כפי שעשתה בתקופת הסכמי הפסקת האש אחרי מלחמת יום כיפור, והסכמי קמפ דיוויד, אחראית באופן חלקי לקיפאון התהליך המדיני במזרח התיכון, מול הפלסטינים וגם מול סוריה.

הבעייתיות של היעדר תיווך אובייקטיבי החריפה עוד יותר בתקופת מלחמת לבנון השניה. גרירת הרגליים בדרך להפסקת אש הוגברה הדדית, משום שארה"ב הופקדה על ייצוגה של ישראל כלפי העולם כולו והגנה על זכותה "לגמור את העבודה". גבולות הם דבר יקר ערך והתמיכה הבלתי מוגבלת של ארה"ב בישראל תרמה להתארכות ההרפתקה חסרת התוחלת הזאת. לעומת זאת ישראל סירבה אז להיעזר בתמיכה שצרפת הציעה לה, בדיוק מנקודת ההשקפה לפיה שיראק אינו מספיק פרו ישראלי.

הוויתור על התיווך הצרפתי היה טעות מנייריסטית. שיראק הוא האויב הגדול ביותר של החיזבללה באירופה. הם התנקשו בידידו הטוב רפיק אל חרירי, והחשבון שלו איתם היה אישי ממש. צרפת הייתה יכולה להשיג הישגים בעלי משמעות בכל הקשור ללבנון, בת החסות הוותיקה שלה.

אבל ההשקפה של ישראל על יחסים בין לאומיים הפכה להיות כה פרנואידית, שהיא לא מותירה מקום למי שלא שם את עצמו באופן טוטלי במתרס שלה. באורח טריוויאלי, בסופו של דבר משלמת ישראל על כך מחיר יקר של בן חסות. לישראל אסור היום לקיים מגעים עם סוריה, אפילו בערוץ חשאי, כי ארה"ב לא מוכנה.

כך שהניסיון לסווג את המועמדים לנשיאות צרפת כידידי ישראל עתידיים או אויביה הוא מזיק. מוטב לישראל ליצור יחסי ידידות עם צרפת, בלי קשר לעומד בראשה ולא תוך ניסיון לכופף אותה לסדר היום של הימין הישראלי. במקום זה, הבסיס ליחסים עם צרפת צריך להיות עובדת היותה אומה בעלת השפעה, שאפשר לנהל איתה דו שיח מפרה בשלל תחומים, כלכליים ותרבותיים, גם אם לא תמיד רואים עין בעין בכל דבר.