לא, לא מדובר פה בנעלי בלט אדומות, שהן חלומה של נערה עניה הלומדת ריקוד. גם לא מדובר פה בנעלי עקב גבוהות על רגליה היפות של נערה חיננית.
הנעליים היו נעלי צנחנים אדומות. הנעליים היו ישנות ומלאות בוץ.
זה היה היום השני למלחמה, בשעות אחר הצהרים. ישבנו על הדרך מצפון לירושלים, נשענו על סלע, והתכוננו להמשיך לרמאללה. פה ושם היו מכוניות שנדרסו בשרשראות הטנקים. לא רחוק מאיתנו עמד הטנדר. טנדר אזרחי, שגויס לפעילות צבאית. בארגז הטנדר הותקנו אלונקות. שלוש אלונקות מימין ושלוש משמאל. זו מעל זו.
יומיים קודם לכן עוד חיכינו בחורשות בן שמן. חטיבה משורינת, ובה גדוד טנקים וגדודי חרמש ופלוגות מסייעות. הטנקים היו ישנים, מדגם שרמן. לאנשי החרמ"ש היו זחל"מים ישנים. חיכינו בחורשת בן-שמן, חפרנו שוחות וניסינו להעביר את הזמן.
עולים לירושלים
בבוקר המלחמה התחילו לעבור מעלינו מבני מטוסים בזה אחר זה, בטיסה נמוכה. לפנות ערב קיבלנו הוראה לזוז ועלינו בדרך הישנה לירושלים . החטיבה התפצלה לכמה כיוונים והפלוגה שלי ירדה ליד מעלה החמישה, לכוון גבעת הרדאר. מצאנו את עצמנו בתוך מעין עמק קטן. הזחל"ם המשיך לנסוע לתוך ואדי ופתאום התברר שאנחנו לגמרי לבד וכל הפלוגה נשארה מאחור. תוך כמה דקות התחילה הפגזת מרגמות וניסינו לחזור, אבל הזחל"ם נתקע בין סלעים ולא ניתן היה להזיזו מהמקום. כאשר פגזי המרגמות התקרבו אלינו חזרנו ברגל לאחור, ואני מצאתי מקום בזחל"ם אחר.
בבוקר מצאתי את עצמי יושב במחסה של קיר סלעים מול נבי סמואל. מפעם לפעם שמענו שריקת כדורים מעלינו, ומפעם לפעם ירינו חזרה. הסג"מ החדש והצעיר התחיל לשחק במלחמה. הוא התחיל להתרוצץ ולעשות תוכניות איך יכבוש את נבי סמואל. איגוף מימין, איגוף משמאל. לקח רובה, התחיל לירות ואפילו ביקש סיוע אווירי (שומעים אותו בהקלטות הרדיו של אותה תקופה, כשהקריין מסביר בהתרגשות שמבקשים סיוע אווירי). שכח שהוא במלחמה אמיתית, לא בתרגיל.
את המשך היום עברנו בנסיעה, עד שהגענו צפונה מירושלים. ישבנו להמתין. שם עמד הטנדר, פניו לכוון צפון. מולנו נחת הליקופטר לפינוי פצועים, וחיילים רצו אליו עם האלונקות והאינפוזיות. הגיעו עוד אלונקות. השוכבים עליהן לא הועברו להליקופטר. השוכבים עליהן הועברו לטנדר.
הטנדר עמד שם ומארגזו ביצבצו שישה זוגות של נעליים אדומות.