הוא לא ידע את שמו

בזמן המלחמה הייתי חובש בפח"ח (פלוגת חר"פ חטיבתית) של חטיבה 37 של השריון, ששהתה בטובאס אשר במזרח השומרון. עמדנו בשיירה, מוכנים לתזוזה בעקבות החטיבה, כאשר לפתע הגיע בבהילות אמבולנס עם פצוע שכדור פגע בגרונו. התנדבתי ללוות את הפצוע לבית החולים בעפולה, לבקשת הצוות הרפואי. בעת שהפצוע נכנס לאמבולנס (שהיה למעשה טנדר וויליס, שעבר הסבה) לקח אותי הצידה מפקד הפלוגה, ד"ר (כיום פרופסור) מלר, וכשידו על כתפי אמר לי: "כדי שלא תופתע, עליך לדעת שהפצוע לא יחזיק מעמד יותר מקילומטר או שניים". עליתי לאמבולנס כשבלבי החלטה: "אותי לא מעניין כלום, אעשה כל מה שלמדתי וכל מה שביכולתי כדי לשמור על הפצוע בחיים".

תחילה בדקתי דופק, שעמד על 38 פעימות בדקה. במקרה כזה מגבירים את טפטוף האינפוזיה, אך הסתבר לי שהמחט כלל אינה מוכנסת לוריד. כאן המקום לציין שבינתיים ירד החושך ונותר רק אורו הקלוש של נר. שלפתי את המחט מהיד ותוך התעלמות מכל כללי ההיגיינה הנחתי בוהן על המקום המשוער של הווריד, המתנתי לפעימה ואז החדרתי את המחט. הניסיון הראשון לא הצליח, השני כן. הגברתי את האינפוזיה. לאחר דקות ספורות התפתח מאבק ביני לבין הפצוע, שלא היה מודע למעשיו, וניסה לתלוש מעליו את האינפוזיה ואת התחבושות. לבסוף הצלחתי לקשור את ידיו ואת רגליו לאלונקה והפחתתי את טפטוף האינפוזיה, אך חששתי שאיבדתי אותו. בדקתי דופק ולשמחתי הוא היה תקין.

אחרי שעברנו כמחצית מהדרך, התיישבתי בשולי ארגז הטנדר. אני אדם חילוני ואינני מכיר תפילות, אך התחלתי לצעוק: "אדוני, אלוהי היקום הזה כולו, אני לא ביקשתי לעצמי כלום, אני לא מבקש לעצמי שום דבר, אך אני מתחנן בפניך: שמור אדם זה בחיים, גזור עליו חיים. אולי מחכים לו בבית אישה וילדים, אולי הורים, שאינם יודעים כי ברגע זה ממש הוא נתון לחסדך. החזר אותו הביתה, אני מתחנן".

כשהגענו לבית החולים בעפולה ליוויתי את הפצוע עד לחדר הניתוח, כשהוא בחיים. כשסיפרתי על כך למ"פ, ד"ר מלר, הוא התקשה להאמין. כשיצאנו מירדן, יממה או שתיים לאחר מכן, עצרנו בבית החולים בעפולה וד"ר מלר נכנס לברר את מצב הפצועים של החטיבה. כשיצא ניגש אלי ואמר שהפצוע שלי חי ומתאושש. אמרתי בלבי: "תודה לך, אלוהים".

כבר ארבעים שנה אני שואל את עצמי: מי היה אותו פצוע?