בסוף הגיעה השמועה: ניצחנו!

במלחמת ששת הימים הייתי תלמידת כיתה ג' בירושלים. לפני המלחמה היה מתח רב באוויר. אף שתמיד נדמה שילדים הם חסרי דאגות,יכולנו לחוש היטב את המתח בו היו שרויים המבוגרים. השיחות בחדר המדרגות (שהיווה מקום מפגש קבוע ומלא חיים, תופעה שאפיינה את אותם ימים) נסבו כמעט אך ורק על המלחמה הצפויה ועל הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על עם ישראל. המבוגרים, רובם ככולם, האמינו כי סופה של מדינת ישראל הולך וקרב. אנו הילדים קלטנו את הדאגה, בין משחק מחבואים לחמש אבנים (בחדר המדרגות, כמובן).

ביום בו פרצה המלחמה שהיתי בבית הספר. בשעות הבוקר, לאחר הפסקת האוכל, נכנסה לכיתה המורה יוכבד, בפנים מודאגות וחיוורות, והודיעה כי פרצה מלחמה וכי עלינו לחזור הביתה. חלק מהילדים התלוו לאחיהם הגדולים, במידה שאלה למדו בבית הספר. האחרים הוחזרו לביתם על ידי צוות העובדים והמורים. אף ילד לא צהל בעקבות הפסקת הלימודים. היה שקט והילדים פנו לדרכם. אחותי כרמלה באה לקחת אותי. הצטרפנו לקבוצת ילדים וחצינו במהירות את רחוב דוד המלך בו גרנו ואשר היה סמוך מאוד לחומות העיר העתיקה, מהן צלפו חיילים ירדנים על השטח הישראלי.

כאשר הגענו לביתנו, ראיתי את אמי תולה כביסה. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה : "מה היא עושה? הרי פרצה מלחמה!". אך מתברר שאמי היתה ערוכה היטב. מיד כשראתה אותנו ציוותה עלינו להרים את סלי האוכל ולרדת למקלט. אמי אחזה בשתי אחיותיי הפעוטות, אחותי הגדולה ואני הרמנו את סלי המזון וירדנו למקלט. בדרך ראינו את יעל חברתי זוחלת למקלט. בבית הספר תרגלו אותנו לזחול כדי לא להיפגע מכדורים. קינאתי בה קצת, כי היא היתה בת תפנוקים ולא נאלצה לסחוב סלי מזון.

הגענו למקלט. מדובר היה במרתף עבש וטחוב, אולם לאור נסיבות המלחמה לא התייחסנו לתנאים הגרועים. אנו הילדים התחלנו כמובן מיד במשחקים. כל אחר צהרים היינו מתגלגלים מצחוק מגודלם העצום של התחתונים של השכנה השמנה, שעד היום אינני יודעת את שמה. אנו הילדים כינינו אותה דיבה (ב' מודגשת בסגול). דיבה נהגה לתלות את לבניה במקלט ואנו צחקנו ואמרנו שאם הערבים היו רואים את התחתונים האלה, הם לא היו מעזים להתעסק עם מדינת ישראל.

ביום החמישי או השישי למלחמה שמענו לפתע קולות בערבית, שבקעו מרמקולים ממרומי מלון "המלך דוד" הסמוך לביתנו. האמהות היו מודאגות מאוד. הן חששו שנכבשנו, ושהערבים באים להרוג אותנו. מלאות תושיה, היסו אותנו האמהות וביקשו שנשמור על השקט. הן הכינו בקבוקי זכוכית במטרה לנפץ אותם על ראשי חיילי האוייב אם יגיעו למקלט. פייטריות אמיתיות. אולם חיילי האויב בוששו לבוא. בחלוף הזמן התברר כי הקריאות בערבית היו בעצם קריאה של כוחותינו לערבים להיכנע. הבשורות הטובות חלפו במהירות מפה לאוזן, כי רדיו לא היה: ניצחנו!