הייתי תלמיד י"א בתיכון חשמונאים בבת-ים. בימי ההמתנה התנדבתי, יחד עם חבר נוסף מהכיתה, לעבוד בקטיף ולסייע בחפירת תעלות ההגנה במושב שאיני זוכר את שמו, לאחר שמרבית הגברים במקום גויסו.
ביום המלחמה יצאתי מביתי לבית הספר ובדיוק ברגע זה נשמעה האזעקה. חזרתי הביתה בריצה ושמעתי את הודעת דובר צה"ל על פתיחת המלחמה. אבי היה מגויס ושירת בתותחנים. נסעתי מייד לביה"ח "דונולו" ביפו, שם היינו אמורים לסייע בפינוי והובלת נפגעים. ישבנו באפס מעשה עד שעות הלילה ולפנות בוקר חזרתי הביתה. בדרך ראיתי מהדורה מיוחדת של "מעריב", שבישרה על השמדת כ-400 מטוסי חיל האוויר המצרי. קניתי את העיתון והראיתי אותו לאמי.
כל העת ליוותה אותי הרגשת החמצה של נער בן 17, שהמלחמה הקדימה את שעתו. חודשים לאחר המלחמה קראתי את ספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח" . הספר הותיר בי רושם עצום. היה ברור לי, בעקבות הקריאה בו, כי בעת גיוסי באוגוסט 68' אבקש להיות שריונר.
כך פיספסתי את המלחמה
אלון עמירם
2.5.2007 / 15:30