ואני כל כך מפוחד

בימי ההמתנה לאחר סגירת המעברים של מיצרי טיראן היתה באוויר אווירה של מלחמה מתקרבת. הייתי בן עשר, ועזרתי לאבא שלי לצבוע בכחול את פנסי הרכב, הדבקתי את שמשות הבית וסייעתי במילוי שקי חול בכניסה למקלט. זו תקופה של שמועות מפחידות, שבה אני שומע שבשדרות רוטשילד הכינו בורות לקברים המוניים. אני כל כך מפוחד. בבית הספר מתרגלים איתנו הלוך וחזור ירידה למקלטים. עושה רושם שהמלחמה היא בלתי נמנעת.

בתחילת יוני הרחובות מתרוקנים, כולם מגויסים. גם אבא שלי, וזה מלחיץ. אנשים מודאגים. יש באוויר הרגשה של מלחמה קשה בפתח. אני זוכר שבל"ג בעומר לא הרשו לנו להדליק מדורות. במידה שמדורה הודלקה, מכבי האש הגיעו מיד כדי לכבות אותן.

אזעקה מקפיאת דם תופסת אותי בדיוק כאשר אני ואמא שלי מלווים את אבא לתחנת רכבת צפון בתל אביב, בדרך לצבא. ירדנו למקלט ענק עם עשרות אנשים שפטפטו בלי הפסקה, אולי כדי להפיג את המתח.

לאט לאט מגיעות ידיעות מהחזית על ניצחונות והרס מוחלט של חיילות האוויר של האויבים. אווירת הייאוש מתחלפת בשמחה מהולה בעצב על החיילים שנהרגו בחזית. מלחמת ששת הימים, בה הכה צה"ל את מדינות ערב, ושיחרר את ירושלים, הגולן וסיני, גרמה לימים של עליזות ושמחה בעם, שלא היו כמותם מאז ועד היום. אפילו אני, שהייתי ילד צעיר בתקופה ההיא, זוכר בבירור: היתה מדינה של לפני המלחמה ומדינה של אחרי המלחמה.