החור השחור של וינוגרד

ועדת וינוגרד השכילה לעסוק בפרק נפרד בתקופה הקריטית שבין הנסיגה החד צדדית של ברק מלבנון ועד המלחמה. בדו"ח מפורטים האילוצים הבטחוניים שההיערכות החדשה הכתיבה, האילוצים הפסיכולוגיים של ההנהגה הפוליטית שנרתעה לחזור ל"בוץ הלבנוני" ימים ספורים אחרי היציאה משם, למרות המציאות הגרועה בהרבה שהחלה להתגבש על הגבול, והמחדלים הצבאיים הטכניים של צה"ל בהיערכות מול האיומים.

חטיפת שלושת החיילים ב-7 לאוקטובר 2000 אירעה כשישראל היתה שקועה במלחמה חדשה בשתי חזיתות – מלחמת אוסלו שפרצה בשטחי יש"ע, והמרד בקרב ערביי ישראל. במצב כזה, היה הגיון בגישה של אהוד ברק שמוטב לדמם ולהרוויח זמן בגבול הצפון, ולא לפתוח חזית לחימה בהיקף מלא עם החיזבאללה כל עוד לא התייצבו החזיתות החדשות.

אחד הגורמים שחסרים בהתייחסות הוועדה הוא הקשר שבין ההעזה והרצון של ערפאת וערביי ישראל להדליק את החזיתות מול ישראל, לבין ההתקפלות מלבנון. אף מילה על הלחצים הפוליטיים מצד ארגוני השמאל והתקשורת שדחפו את ברק לביצוע הנסיגה, ועל תגמול החנופה שקיבל מהם לאחריה. אין איזכור לקשר המשולש שבין התדמית של ישראל כקורי עכביש, בפי נסראללה, ולהשפעה התודעתית של הרושם הזה לפתיחת החזיתות החדשות שמנעו מצידן טיפול בגזרת לבנון.

בכל מקרה, לקח לישראל בתקופת ברק ואחריו שרון יותר משלוש שנים להרגיע את החזית הפלסטינית ולבלום את נחשול הטרור משטחי יש"ע. הרושם העולה מהדו"ח הוא שדחיית ההיערכות והטיפול בחיזבאללה היתה כורח המציאות כל עוד החזית הפלסטינית לא נרגעה. אבל החל מאמצע 2003 נגמרו התירוצים. עמוד השדרה של הטרור ביש"ע נשבר דווקא בגלל חידוש "הכיבוש" וכניסת צה"ל לערי המקלט של הטרור ביו"ש שאיפשרה את ההרס השיטתי של תשתיות הטרור. הכרעת הטרור ביש"ע הצטרפה לפלישת ארה"ב לאפגניסטן ועיראק, ויצרה באותו זמן אקלים תודעתי עולמי של הסתערות המערב על הטרור ומלחמת חורמה בו. באותה תקופה החלה גם להתאושש הכלכלה הישראלית מהמכה הכפולה של מלחמת אוסלו והמשבר הכלכלי העולמי של נפילת ההי-טק בשנת 2000, ופיגועי אל קעידה בארה"ב ב-2001.

זה היה הזמן המושלם לשקם את צה"ל ולהכות את החיזבאללה ואולי גם את סוריה בתיאום ושיתוף פעולה עם ארה"ב, לשבור חלק מ'ציר הרשע', בנות בריתה של אירן במזרח התיכון. כך יכולה היתה ישראל לתרום תרומה אדירה להכרעת חזית חשובה במלחמה בטרור העולמי, לסייע בעקיפין לארה"ב לדכא את החזית שלה בעיראק, ולבודד את אירן.

שרון עשה את ההיפך והוביל את ישראל לאסון הלאומי של "ההתנתקות". במשך שנה שועבד צה"ל למשימה שכולה היתה נזק בטחוני, חברתי, כלכלי, והרתעתי. במקום להתאמן על שבירת החיזבאללה, התאמנו על גירוש היהודים. במקום להכין לוגיסטיקה למלחמה אמיתית הכינו מערכת לוגיסטית צבאית מופלאה נגד חלוצי גוש קטיף. במקום לגבש את העם סביב חיסול האיום מצפון, יצרו קרע חברתי וסדקים היסטוריים בחברה. במקום להכריע את שארית הטרור בעזה, נתנו לו שטח התארגנות חופשי. במקום להפנות משאבים לימ"חים, שמשנת 2001 לא שופרו, שפכו 10 מיליארד שקל על הגול העצמי של הבריחה מעזה. במקום לחסל סופית את הרשות הפלסטינית העויינת והרקובה, הביאו להמלכת החמאס עליה. במקום לסייע לארה"ב במלחמה המשותפת בטרור, גייסו את הממשל לתמיכה בבריחה מהטרור של עזה שהעלתה את המורל של המחבלים בעיראק, ועלתה, ועדיין עולה, בלא מעט דם אמריקאי.

חברי הועדה שאמורים היו לנתח באיזמל חד את כל הסיבות והגורמים לתבוסה העלובה מול החיזבאללה, הצטרפו לקשר השתיקה התקשורתי המנתק את הנזקים הקטסטרופליים של ה"התנתקות" מכל קשר סיבתי למציאות בכלל, ולמלחמה שבה הם דנו בפרט. לאן נעלמו השנתיים האבודות 2004- 2006, שהיעדרן זועק מכל דף בדו"ח?