האחד במאי: לא חג, יום של מאבק

קודם כל קצת היסטוריה. מקורו של האחד במאי, כמה מפתיע, הוא דווקא בארה"ב. בסופה של המאה ה-19 נאבקו איגודים מקצועיים מאבק מר על קיצור יום העבודה לשמונה שעות. ב-1884 החליטה התאחדות ארגוני העובדים בארה"ב שהחל מה-1 במאי 1886 תיושם תקנה המקצרת את יום העבודה. למעסיקים בארה"ב לא הייתה כוונה לקיים את התקנה והמשטרה הייתה מורגלת בפיזור אלים של הפגנות פועלים.

בתאריך המיועד התקיימה בכל רחבי ארה"ב שביתה כללית ענקית בהשתתפות 350 אלף פועלים ועוד מאות אלפים שהצטרפו לעצרות. ב-4 במאי התאספה עצרת של פעילי איגודים בשיקגו, שהתדרדרה לאלימות קשה. לפי העדויות, השוטרים עלו על עמדת הדובר בעזרת סוסים. שמונה מבין המפגינים נורו על ידי המשטרה. מן הקהל הושלכה פצצה לעבר עמדת המשטרה ומבין השוטרים נהרגו שבעה. כמה ממארגני העצרת, שחלקם כלל לא נכח במקום נידונו למוות במשפט בזק. ארבעה נתלו, אחד התאבד ושלושה זכו לחנינה.

ב-1889 הכריזה ועידת ארגוני העובדים בפריס על האחד במאי כיום הפועלים הבין לאומי ומאז הוא מצוין, בעיקר בתהלוכות, עצרות והפגנות. גם הסמל של היום, הדגל האדום לזכר דם ההרוגים בשיקגו, הפך לדגל הרשמי של מעמד העובדים.

ברית המועצות חגגה את האחד במאי בתהלוכה צבאית רבת רושם בכיכר האדומה, וכך גם בנות בריתה בגוש המזרחי. המדינות הקומוניסטיות שנותרו אחרי התפוררות ברית המועצות שומרות על המסורת החגיגית. צפון קוריאה עורכת טקס רב רושם, על גבול הקיטש עם כוחות גדולים של צבא בתוספת המוני מחוללות בבגדים מסורתיים אדומים. בסין נערכת בכיכר טיינאמן התהלוכה הגדולה ביותר בשנה. עם זאת, סין הפכה את האחד במאי לאחד משלושת שבועות החופש השנתיים, והוא איבד מצביונו הפועלי והפך לשבוע תיירות אינטנסיבי, ומקור הכנסה פורה למדינה.

קובה כמובן ממשיכה לשאת בגאון את הדגל האדום, והשנה האחד במאי מעניין שם במיוחד. עד עתה לא ברור אם פידל קסטרו, המנהיג הוותיק שחלה בשנה האחרונה ישתתף במצעד. קסטרו לא השתתף בחגיגות יום ההולדת השמונים שלו ולא נראה חודשים רבים בציבור. עם זאת, נשיא ונצואלה הוגו צ'אבז אמר לפני יומיים שקסטרו חזר לנהל את ענייניה של קובה והעלה את הציפיות לראות את המפקד העליון מנצח על המצעד, כפי שעשה יותר מארבעים שנה.

כעת מהמרים שקסטרו לא ישתתף במצעד, בעקבות מכתב בן עשרה עמודים שמסר לתקשורת. קסטרו קורא במכתב ל"מהפכת אנרגיה" והחלפה של מערכות בזבזניות בתחליפים יעילים. הוא קורא גם למחאה נגד הניצול של המעצמות את העולם השלישי והקמת אזור סחר חופשי בדרום אמריקה.

אבל עיקר המשמעות של היום, למן הפעם הראשונה בה צוין, איננו חגיגה אלא מאבק. ארגוני עובדים מעולם לא היו חביבים על השלטונות וההגנה על זכויות עובדים תמיד גבתה מאביריה מחיר דמים.

כשהיה בנימין נתניהו שר אוצר, הוא אמר שהעובדים הם "אויב" ועשה הכול כדי לחסל את שאריות העבודה המאורגנת, בדרכים פרלמנטריות וחוקיות. אבל בישראל המצב עדיין טוב. בכמה מקומות בעולם, ציון האחד במאי הוא בגדר סכנת נפשות ממש.

בזימבבואה נאלצו השנה האיגודים המקצועיים לבטל את האירועים אחרי שתומכים חמושים של הנשיא מוגבה איימו לרצוח את המארגנים. האיגודים במדינה מאשימים את מוגבה בהרס כלכלת המדינה ופגיעה בעובדים בעוד מוגבה חושש שהעובדים יתנו יד לקשר מערבי להפיל את שלטונו. באינדונזיה נערך כוח של 30 אלף שוטרים למנוע הפרות סדר. המדינה שבשנות השישים טבחה 300 אלף תומכים בסוציאליזם ובקומוניזם, מתנגדי משטרו של סוהרטו, פוחדת כיום מן העבודה המאורגנת שעלולה לפגוע במעמדה כגן עדן למשקיעים.

בטורקיה נעצרו 500 בני אדם בהפגנות שמאל שהשנה גם מציינות 30 שנה לאירועי האחד במאי העקוב מדם באיסטנבול, בו ירתה המשטרה הטורקית לתוך הקהל וגרמה למותם של 34 בני אדם. המשטרה פיזרה את המפגינים בזרנוקי מים ובגז מדמיע. בניגריה הדגישו שכל הפגנה ספונטנית תפוזר בכוח. "הוריתי למשטרה להשתמש ביותר מאשר כוח מינימלי", אמר מפקד המשטרה בניגריה סנדיי אהינדרו.

דיכוי אלים של איגודים מקצועיים ממשיך להיות פרקטיקה מקובלת במקומות כמו מרוקו, אתיופיה ואירן. בפיליפינים נהרגו בשנת 2006 שמונים חברים באיגודים מקצועיים באירועים שונים של התנגשויות עם השלטונות. בדרום קוריאה ההתנכלות לעבודה המאורגנת הביאה למעצר תכוף של חברים באיגודים על פעילויות שגרתיות. בעולם הפוסט קומוניסטי יש די סיבות למחות על רמיסת זכויות. מניין ההרוגים מבין אנשי האיגודים המקצועיים בעולם כולו הגיע בשנה שעברה ל-115 בני אדם. 1,600 חברי איגודים הותקפו באלימות, 9,000 נעצרו וכעשרת אלפים פוטרו בשל מעורבותם באיגודים.