מרד הפועלים של וואלה!

נכון, אנחנו לא מטאטאים רחובות ולא גובים מכם כסף בבוטקה ביציאה מהחניון. ונכון, אנחנו לפעמים מעצבנים, פרובוקטורים, שמאלנים בלתי נסבלים, ומתפלקות לנו טעויות הגהה, אבל תבינו אותנו – אנחנו בסך הכל ברגים קטנים ועניים במערכת. רק קירות הבניין הצפון תל אביבי שלנו יודעים שלמרות שניסו להזליף כאן כמה טיפות ברנז'ה לשיפור התדמית, העורכים של וואלה! חדשות בקושי גומרים את החודש.

בשעה 5 וחצי בבוקר, כשהציפורים עוד מתמתחות במיטה, אנחנו מתחילים להתעורר וגוררים את עצמנו למקלחת (לזכור לכבות את הדוד – חשמל זה כסף). כצפוי, בימים כאלה, נעסוק בתכנון שעות השינה הבאות שלנו. חבל שבאותו יום ממש גם נצטרך להגיע לעבודה שוב למשמרת לילה שמתחילה בחצות וחצי ומסתיימת בשבע וחצי בבוקר, ויום למחרת נגיע לעבודה שוב למשמרת בארבע. לא נורא, נישן ב-2008, בינתיים נחשוב איזה מאפה אנחנו רוצים עם הקפה שלנו בארומה (לזכור לחפש את הפיצוי שקיבלנו על המתנה ארוכה בתור בארנק – קפה ומאפה זה כסף).

המשמרת מתחילה, משחררים את מי שעשה לילה ומקללים כל פעם שהשדרן ברדיו טורח לברך בבוקר טוב את מי שזכה לקום בשעות שפויות כמו 8 או 9 בבוקר. בהמשך יטפטפו לבניין כמה אנשים רעננים ומטורזנים עם עניבות, שהמשכורת החודשית שלנו זה מה שהם מוציאים על מסעדות בשבוע. מדי פעם הם יחלפו על פנינו ויתנו בנו מבט שמנסה להבין מאיפה אנחנו מוכרים להם, ואנחנו נאמר בלב "אנחנו אלה שמשבצים את המילים ליד הפרסומות שמכניסות לכם את הכסף".

ואז, בדיוק כשחשבנו שהמרירות הגיעה לשיאה, נדפדף במדור הכלכלה וניתקל בידיעה על העלייה ברווחים של וואלה! בשנה החולפת. באמת שהיינו חשים גאוות יחידה, רק שאנחנו עניים מדי, ואם חשבתם שעלייה ברווחים תורגש אצלנו באיזושהי צורה - תחשבו שוב. בדיוק אחרי שנצליח להירגע מזה שלא ראינו שקל מכל הכסף שוואלה! עושה, ניתקל בידיעה נוספת, הפעם על זה שבחברה אחרת, שלא ננקוב בשמה, גם הצליחו לעשות איזה בוחטה, אבל במקרה הזה החליטו לצ'פר את העובדים במשכורת וחצי - אולי שם מבינים שהעובדים עושים את הכסף, ואולי יום אחד יבינו בוואלה! שבלי התוכן אין לחברה הזו לגיטימציה, וכדאי להתחיל לשלם בהתאם.

המשכורות הנמוכות כבר הפכו לבדיחה שגורה בדסק. ככה זה - הומור הוא דרך נפלאה להתמודד, וצרת רבים היא נחמה וחצי. בכל פעם שאנשי הדסק משוחחים ביניהם ומישהו מצייץ משהו על נעליים חדשות או טיסה לחו"ל, תמיד יהיה מישהו שיגיד בצחוק מהול בבכי "אה, משלמים טוב בוואלה!".

בזמן שאנחנו לא מתמללים, עורכים, מתרגמים, מקשיבים וכותבים, אנחנו מדברים על לקנות חומוס למטה ב-13 שקל, כי הסנדוויץ' בארומה נהיה לנו יקר מדי; אנחנו לא ממש רוצים לעשות משמרת לילה, כי משלמים עליה בדיוק כמו על משמרת רגילה, בהתאם לחוק, אבל בניגוד לכל התחשבות או נדיבות חלילה; אנחנו מתפשרים על סנדביץ' פסטרמה עצוב מהבית כי להזמין אוכל זה ממש פריבילגיה בשבילנו, ואנחנו משוכנעים שהבוסים שלנו לא יוצאים מחנות בידיים ריקות ואומרים "לא נורא, נחזור במשכורת הבאה".

והיום, ה-1 במאי, חג הפועלים, לא ממש מרגיש לנו כמו סיבה לחגיגה. הסולידריות בין הפועלים לא קיימת, אבל הקשר בין עיתונות למשכורת רעב כן, וכיאה לעיתונאים מרירים וציניים, אנחנו כבר יודעים שאהבה ובריאות זה חשוב, אבל אם מצפים שנחגוג, כדאי שיהיו לנו גם כמה שקלים בחשבון.


* הבהרה: אנחנו רק צוחקים, כמובן. מצבנו לא היה יכול להיות טוב יותר. המשכורות הנמוכות הן בהסכמה מלאה, מתוך הזדהותנו עם העשירון התחתון והעם הפלסטיני העשוק; והחיים בצפון תל אביב מעולם לא נראו טוב יותר. אתמול, אחרי דו"ח וינוגרד, אפילו הזמינו לנו פיצה. עם תוספות.