ארבעה ימים לאחר פרוץ מלחמת לבנון השניה, פרסמנו מאמר בשם "מלחמת הטוקבק הראשונה" (ראו לינק). כשקוראים אותו כעת, הוא נראה סטנדרטי למדי, אפילו מתון. האמירה המרכזית בו, שתוהה מדוע ישראל יצאה למלחמה בחיפזון כה רב ולמה הופקר העורף, הפכה מאז לטריוויאלית. במבט לאחור, המאמר אף עושה מספר הנחות למנהיגות הישראלית, ובראשן התפיסה לפיה הצבא מוכן למלחמה.
בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, מצוין כי "בחינת אופן ההתנהלות של הדרגים בתקופה זו העלתה כשלים וליקויים חמורים וניכרים". בעת ובעונה אחת, באותה פסקה ממש, מציינת הוועדה כי "חשוב גם להזכיר שבתקופה הנבדקת כאן, וגם זמן קצר לאחריה, נהנו צעדיה של הממשלה הנבדקים כאן מתמיכה רחבה ביותר ברוב חלקיו של הציבור בישראל". כך, מבלי משים, הפנו השופט וינוגרד ועמיתיו אצבע מאשימה כלפיכם, אזרחי ישראל: אתם תמכתם במהלך מופקר, מטופש וחסר אחריות. אתם החוליה החסרה בדו"ח הביניים. אם אתם זקוקים לתזכורת לאותו גיבוי גורף שהעניק העם בישראל למנהיגיו, ושבא לידי ביטוי בלמעלה מ-90 אחוזי תמיכה באולמרט ופרץ בימי המלחמה הראשונים, אתם מוזמנים להציץ בטוקבקים לטור "הטוקבק". רובם מוקיעים את החתום מעלה כבוגד.
מחיר החנופה
דו"ח וינוגרד מתעלם מהשפעת החנופה כלפיכם, על קבלת ההחלטות במלחמה. מלחמה שהתנהלה כל העת תוך קריצה לדעת הקהל, החל מהיציאה החפוזה אליה, דרך הסירוב להשתמש בכוחות קרקעיים ועד לניסיונות המגוחכים להציג "תמונת ניצחון", בעזרת פשיטות מיוחצנות על בתי חולים בעומק לבנון.
תחת זאת, הדו"ח ממליץ על העמקת בסיס הידע של שרי הממשלה, על שילוב מלא של משרד החוץ בהחלטות ביטחוניות בעלות מימד מדיני, על מטה מדיני ביטחוני ליד משרד ראש הממשלה ועל הקמת מרכז לניהול משברים במשרד ראש הממשלה. המלצות אלו כולן עונות על הצורך בקבלת החלטות מעמיקה, עניינית, נטולת פניות ונקיה ככל האפשר מהטיות אידיאולוגיות ומהשפעת הדם הרותח על הצמרת המדינית והביטחונית. אלא שלאור המבנה של המערכת הפוליטית בישראל, אין כל סיכוי שהמלצות אלו ייושמו.
מחלה כרונית
כבר שנים רבות שההחלטות במדינת ישראל מתקבלות בצורה שטחית, מתוך גחמות של מנהיגים ובעיקר תוך חנופה לקונסנזוס, לזרם המרכזי של הציבור הישראלי. גם החלטות שנויות במחלוקת לכאורה, כמו ההינתקות והיציאה מלבנון, שהתבצעו בחיפזון והיו בעלות השלכות קשות, התקבלו רק משום שהיו מקובלות באותה תקופה על מרבית אזרחי ישראל.
המלחמה היא תולדה של הפוליטיקה הישראלית החולה, שחיידק הפופוליזם פגע בה בצורה אנושה: האיש שהוביל את ישראל לתוכה בעיניים עצומות לרווחה, אהוד אולמרט, עמד בראש מפלגה שנולדה רק בשל הפופולריות לה זכתה בציבור; שר הביטחון קיבל על עצמו תפקיד שאינו מתאים לו רק כדי שאתם תחשבו בבחירות הבאות כי הוא קורץ מחומר של ראשי ממשלה; והרמטכ"ל מונה בשל קשריו החמים עם חוותו של אריאל שרון, אדם שזכה לאהדתכם נטולת הסייג אף שהותיר אחריו אדמה חרוכה (כלומר את עליית החמאס, את אהוד אולמרט ואת המצב הקשה בגבול לבנון).
המוצא? אין כזה
לכן יוותר מצבה של ישראל קשה, ככל הנראה, גם אם אולמרט ופרץ יילכו בעקבות חלוץ ויפטרו אותנו מעונשם. לאור חומרת הדברים, הם יתקשו להיאחז במשרתם. אבל גם יורשיהם יפעלו בצורה דומה, מתוך רצון לא לפגוע חלילה בקונסנזוס שלכם, שהוא האסון שלנו. אלא שלכם, האזרחים, מותר לשגות: זהו לא מקום העבודה שלכם. זהו כן מקום העבודה של אהוד אולמרט, כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה באחד מנאומיו האחרונים.
הגיע הזמן שישראל תזכה במנהיגות שתתייחס לעמדתה ברצינות הראויה, כלומר תוך התעלמות מדעותיכם הלא מעמיקות ותוך בחינה מדוקדקת של המציאות. לאור העובדה שהמועמדים העיקריים לרשת את אולמרט הם בנימין נתניהו, אבי תורת הספינים, אהוד ברק, שהחליף כראש ממשלה אג'נדות בהתאם לתוצאות הסקרים, וציפי לבני, שמועמדותה נובעת רק מכך שאתם אוהבים אותה, הסיכויים לכך קלושים.