ומתי יחקרו את מלחמת אוסלו?

אהוד אולמרט וחבורתו התחמקו מהקמת ועדה חקירה ממלכתית לעניין מלחמת לבנון השנייה. ראש ממשלת קדימה הסתפק בוועדת בדיקה מטעם, שמראש לא ניתנה לה הסמכות להמליץ לשלח אותו הביתה, לאחד הבתים שצבר ושאת פרשיותיהם חוקר מבקר המדינה. יתר על כן: הממשלה אמנם ניסתה במשך חודשים ארוכים, בגלל שיקולים תמוהים במהלך המלחמה ולאחריה, להימנע ולהתחמק ממתן שם למלחמה, ולמעשה מהכרה בה כבמלחמה, אבל בסופו של דבר השיגו המשפחות השכולות את מבוקשן: הממשלה אימצה את השם שכבר רווח בשיח הציבורי.

בהקשרים שונים מפורסם לא פעם מספר הנופלים הכללי ומספרי הנופלים במלחמות השונות שידע עם ישראל בדורות האחרונים. רק מקומה של מלחמה אחת לא צוין, וקורבנותיה כאילו הוסתרו: מלחמת אוסלו. מדובר במלחמה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, שהפילה למעלה מ-1,400 חללים, אזרחים וחיילים ולעתים גם משפחות שלמות, אבל ישראל הרשמית ואף השיח הציבורי והתקשורתי, טרם מצאו לנכון לתת לה שם, ועד היום משתמשים כלפיה בכינוי הערבי: אינתיפאדה. מלחמה זו אף טרם זכתה לוועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנסיבות והגורמים שהביאו את יצחק רבין להתפתות ולקחת חלק בהרפתקת אוסלו, ללא הערכת סיכונים מסודרת שהיתה מונעת את האסון, שנזקיה משפיעים על ישראל כבר 15 שנים, ושהידרדרה מ"שלום" למלחמה קשה שהיכתה בכל אתר בארץ.

מלחמה זו, שטרם הוכרה כמלחמה, נפתחה על-ידי יאסר ערפאת בספטמבר 2000, ידעה עליות וירידות, ולמעשה מעולם לא הסתיימה. השמאל נוהג לייחס את תחילתה לעלייתו של אריאל שרון (אז ראש האופוזיציה לממשלת ברק) להר הבית, ומתעלם מכך שהחלל הראשון שלה נפל עוד קודם לכן. מלחמה זו היתה תוצאה צפויה מראש של "שלום" אוסלו, מההכרה בארגון הטרור לשחרור פלסטין (כולה!) – אש"ף - כשותף למשא ומתן מדיני, מהכנסתם לארץ של רבבות מחבלים במסווה של "שוטרים", בחימושם באדיבותה ובתמימותה של ישראל, ובמימונם על-ידי המדינות שעד עצם היום הזה מסרבות להבין שהן תורמות לטרור במקום להיאבק נגדו.

הממשלה לא הכירה בה כבמלחמה, כי המשמעות היתה הודאה בכישלון תהליך אוסלו. כתוצאה ממדיניות זו, צה"ל לא התייחס אליה כאל מלחמה, ולפיכך לא יישם כלפיה את תורת הלחימה שלו: העברת המלחמה במהירות לשטח האויב, וקיצור משך הזמן שלה. בצר לו נאלץ צה"ל, שידיו נכבלו, להשתמש בכינויים מוזרים כמו "לוחמה בעצימות נמוכה" ועוד. שוב ושוב נשמעת טענת הכזב לפיה צה"ל נכשל באי-מוכנות למלחמת לבנון השנייה בגלל התעסקותו ב"כיבוש" וב"שטחים". כמובן שההפך הוא הנכון: אם היה ניתן לצה"ל להתמודד במלחמת אוסלו כבמלחמה, היא היתה קצרה יותר, זולה יותר בדם ובדמים, וצה"ל היה מתפנה לאימונים ולהתעצמות. לא היה כל היגיון לדרוש מצה"ל להיכשל ולברוח ממלחמה בלב הארץ בעבר רק כדי להיות מוכן למלחמה אפשרית במועד מאוחר יותר.

רבים וטובים הזהירו מפני המלחמה הממשמשת ובאה, אבל הוקעו כמתנגדי ה"שלום". ישראל הרשמית, יחד עם התקשורת המגויסת שנשבתה בחלום המזרח התיכון החדש, סירבה לראות את הכתובת שעל הקיר. המלחמה, ותגובתו הרופסת של אהוד ברק, המנסה בימים אלה לשווק את עצמו כמנוסה – עוד ניסיון כזה ואבדנו - הביאו לחילופי שלטון בישראל ולאור הירוק שנתן הציבור לאריאל שרון, כדי שהאחרון יכריע את מלחמת אוסלו. מבצע "חומת מגן" היווה המחשה ברורה לנחישות הציבור והצבא, והביא תוצאות ברוכות, אם כי במחיר כבד. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפך שרון את עורו, לא מימש את הניצחון שכבר היה בהישג יד, וביצע פניית פרסה שאת פרי הבאושים שלה אנו רואים יום-יום.

אפילו באיחור רב יש להגדיר את מלחמת אוסלו כמלחמה, ואת הברית הבלתי-קדושה בין פת"ח (אבו-מאזן) וחמאס (חאלד משעל ואיסמעיל הנייה) כאויב, ולמנוע את התבצרותו והתחמשותו של האויב לממדים שיקשו על הכרעתו. לקח חשוב ממלחמת לבנון השנייה הוא: אסור לאפשר לאויב לצבור כוח.

הציבור והתקשורת עומדים לצלול לתוך אגם הבירבורים, ים המלל סביב הדו"ח של ועדת וינוגרד והעדר ההמלצות בו לסלק את השלישייה הכושלת – אולמרט, לבני, פרץ – מעמדות הנהגה. שלישייה זו היתה חייבת ללכת הביתה מזמן, ללא כל קשר לוועדת חקירה כזו או אחרת.

מי שאינו ראוי להחליף מי מהם, או לכהן בתפקיד נשיא המדינה, הוא שמעון פרס, האיש שאחראי יותר מכל אדם אחר למלחמה שטרם ניתן לה שם ושטרם הוקמה עבורה ועדת חקירה ממלכתית, אבל השלכותיה על חיינו כבדות וחמורות פי כמה מאלה של מלחמת לבנון השנייה. ייכבד נא שמעון פרס ויישב בביתו, עד לזימונו לוועדת חקירה ממלכתית לעניין מלחמת אוסלו.