התגייסתי מעט לפני המלחמה והוצבתי בבסיס חיל אוויר גדול במרכז הארץ. כשבועיים לפני פרוץ הקרבות נכוויתי בצורה חמורה בתאונה בבסיס. לאחר מספר ימים שוחררתי לביתי להחלמה ואז התחלתי לשמוע ברדיו דיווחים על פלישת כוחות צבאיים מצריים לסיני ועל גיוס נרחב למילואים. צלצלתי לבסיס ומפקדי הישיר אמר לי לבוא מיד, כיוון שיש כוננות עליונה ואני נחוץ.
כשהגעתי לבסיס, פצוע וחבוש, נגלתה לעיני תמונה שכמו היתה לקוחה מסרט מלחמה: אלפי מילואימניקים, מכוניות, תנועה סואנת, כולם מתוחים. ביום פרוץ המלחמה, רעמו המסלולים עם עלות השחר, ומטוס אחר מטוס המריא להפצצה. מיד נצמדנו למכשירי הקשר על מנת לשמוע דיווחים משדה הקרב ולא עבר זמן רב עד שהבנו שהמלחמה הוכרעה. שאגות השמחה מהדהדות באוזני עד היום. לא אשכח אותן לעולם.
לאחר סיום הקרבות הובאו לבסיס מספר כלי רכב רוסים כשלל ומיד הפכו לאטרקציה. אני, בשובבות אופיינית לגילי אז, לקחתי את אחד מרכבי השלל ונסעתי לביקור הביתה. בדרך נתפסתי על ידי המשטרה הצבאית ונענשתי במאסר של חודשיים בכלא 6.
בין כוויה למאסר
שלמה חן
29.4.2007 / 17:32