"גדלתי בעיר קטנה, במשפחה של חב"דניקים עם שמונה ילדים. למדתי בבית ספר חרדי. המשבר הראשון שלי היה בגיל 14, במעבר בין היסודי לתיכון, אז התקרבתי לבנות שנחשבו "פרפריסטיות". בהתחלה אמרתי שאני רוצה להיות דתיה לאומית, אבל אחר כך גם אבדה לי האמונה. הבנתי שאני רוצה להיות חילונית.
"לחיות בחברה החרדית זה איום ונורא: הם מתכנתים אותך איך לחשוב, הם ידעו איפה הייתי בכל רגע ומה עשיתי. הרגשתי כל כך חנוקה שלא יכולתי יותר. בהתחלה חשבתי שאחכה עד גיל 18, אבל בגיל 15 כבר ראיתי שאני לא יכולה יותר. לא ראיתי פיתרון. לא היה שום אופק. ניסיתי להתאבד, כי הבנתי שאני רוצה לחיות בצורה מסויימת, ולא ראיתי איך זה יכול אי פעם להתגשם. אבל הפיתרון בא כל כך בפתאומיות, שהיום אני יודעת מה להגיד לאנשים שנמצאים במצב הזה.
היו שמועות שהלכתי עם מכנסיים
"כשהגעתי לשנים סביב ה'יציאה' (חזרה בשאלה, ת.ל.), אמא שלי, שהיא חוזרת בתשובה, אמרה לי 'הייתי שם, אין שם כלום'. זה היה נורא בעיני. רציתי לבדוק בעצמי. רציתי את החופש שלי לבחור. פשוט רציתי להיות חופשיה לבחור לעצמי את מה שטוב לי. היתה חופשת פסח, ואני פשוט קמתי והלכתי. לקחתי תיק עם בגדים ונסעתי לירושלים. הגעתי למעון אתנחתא בתלפיות, הוסטל לילדים שאין להם בית והרבה יוצאים בשאלה מגיעים אליו. הייתי שם רק לילה אחד ואחר כך חזרתי לעיר שלי, אבל עברתי לגור אצל סבתא שלי החילונית. כשחזרתי לא יכולתי לדבר עם ההורים שלי. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים ולהגיד שלהם שאני כזאת. מבחינתם זה אסון לא נורמלי, מה עוד ששני אחים נוספים שלי חזרו בשאלה, אבל הלכנו במשך כמה חודשים לפסיכולוגית והם הגיעו למסקנה שהמשפחה הכי חשובה, ועל זה אני מעריצה אותם.
"כשחזרתי חשבתי שאף אחד לא ידע שברחתי, אבל בבית ספר אמרו לי שיש שמועות עלי שהלכתי עם מכנסיים. התגובה של בית הספר היתה השעיה. אמרו לי ללכת הביתה ולעשות חשבון נפש. קודם רעדתי מהמנהלת, עכשיו כבר לא פחדתי ממנה. את התיכון סיימתי בבית ספר דתי לאומי. ביום שגמרתי את הבגרויות עברתי לגור עם החבר שלי בירושלים.
לא נוגעת בסמים
"בתור חרדית את אומרת לעצמך: החילונים, הם עושים מה שהם רוצים, הכל מותר להם. כשיוצאים מאבדים קצת את הגבולות. אני הייתי צריכה להתאפס על עצמי וזה לא תמיד היה בדרכים טובות. מההתחלה שמתי לי גבול אחד בסמים אני לא נוגעת. קשה למצוא את הדרך גם עם גברים, כי בתור חרדית את בכלל לא פוגשת אותם. החבר שלי היום הוא יוצא בשאלה כמוני והוא מבין אותי. אבל עם החבר הראשון שלי, שלא היה חרדי לשעבר, היה יותר קשה.
"אחרי כמה שנים אני רואה שגם בעולם החילוני יש כללי התנהגות, יש נורמות חברתיות. זה לא כמו בחברה החרדית, אבל זה קיים. מי שחזר בשאלה לעולם לא יהיה חילוני, אי אפשר להתנתק מזה. בהתחלה אמרתי שאני לא מאמינה בכלום, אבל עכשיו אני מאמינה שאני שייכת לעם מסויים שיש לו מסורת ואני ארצה לשמור את המסורת בשביל הילדים שלי. רק חצאית אני לא לובשת יותר, כי אני לא סובלת להרגיש דוסית.
"בחופש הגדול האחרון התגייסתי לצבא. זה גם חלק מהחופש: בחברה החרדית אין דבר כזה ציונות, אבל אני פיתחתי לעצמי את הדבר הזה והיום אני ציונית בצורה מטורפת. לחזור הביתה מהטירונות עם אם-16 היה בשבילי שיא הגאווה. החלום שלי, אחרי הצבא, זה ללמוד הנדסה גנטית. אני יודעת שאם הייתי נשארת בחברה החרדית לא היו לי חיים בכלל".
עורכת הסדרה: תולי שרגאי