למען הסר ספק יובהר ויואר כבר בתחילת הרשימה הזאת, כי אני מרגיש היום, יום העצמאות של מדינת ישראל, מדינת היהודים, הרגשה קשה, מועקה על הלב. אינני מצליח להשתחרר מהתחושה שהנה עברה עוד שנה ובני עמי הערבי הפלסטיני עדיין נאנקים תחת עול הכיבוש הישראלי. ארבעים שנה של כיבוש, ועם שכובש עם אחר, איננו ראוי לחגוג את עצמאותו. נקודה שורה חדשה. לא אסתיר כי לגבי דידי העצמאות של ישראל היא האסון ("נכבה") שלי. לא אעלים מהקוראים כי אינני מרגיש שום שייכות למדינה, לסמליה ולדגלה. מה שכן, זאת מולדתי, אבל בשום צורה ואופן איננה מדינתי.
מי אשם במצב הזה שאליו נקלעתי - המדינה על כל זרועותיה ושלוחותיה? כי כאשר למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג ליחסים בינלאומיים לימדו אותי כי חובת ההוכחה חלה על הרוב ולא על המיעוט. קרי: על הממשלה להוכיח כוונות טובות, לעשות מעשים למען שיווין בין הערבים הפלסטינים החיים בישראל לבין היהודים. וכאשר אני מכניס עצמי בקטגוריה של מיעוט, אזי אני באופן אוטומטי מכיר בעובדה שיש בארץ הזאת רוב יהודי, ומבחינתי הדבר הזה הוא ויתור לא קל, שכן אנו, ורק אנו, בעלי האדמה הזאת.
איננו אורחים כאן, איננו עוברי אורח, אנחנו מיעוט מולד, שנאבק בגזענות הישראלית, שרשמה בתקופה האחרונה שיאים חדשים, ופגעה בכל חלקה טובה, ולעניות דעתי מפלס הגזענות ימשיך ויעלה ללא שום קשר למזג האוויר ולממטרים.
הפיתרון היחידי: מדינת כל אזרחיה
גבירותיי ורבותיי, השסע בין היהודים לערבים הולך ומתרחב, הקרע בין הערבים הפלסטינים החיים במדינת היהודים הולך ומעמיק. אירועי אוקטובר השחור בשנת 2000 עדיין חרוטים בזיכרון הקולקטיבי שלנו. כאשר כוחות הביטחון של "מדינתנו" רצחו בדם קר 13 אזרחים ערבים שאשמתם היחידה הייתה שהם ערבים, שרצו להפגין כאות הזדהות עם אחיהם בשטחים הכבושים בגדה המערבית וברצועת עזה.
ממשלות ישראל לדורותיהן העמיקו את הקיפוח, השרישו את האפליה הגזענית, הבטיחו הבטחות מהבטחות שונות, אולי משונות, אבל בפועל לא קרה כלום, אדרבא, מצב הערבים הפלסטינים במדינת היהודים הלך והחמיר. מה אתם רוצים שארגיש כאשר ראש שירות הביטחון הכללי, יובל דיסקין, מצהיר בריש גלי שהערבים בישראל הפכו לאיום אסטרטגי? כיצד אתם מבקשים ממני להיות "בסדר" כאשר אני שומע את ראש הממשלה לשעבר ויו"ר הליכוד דהיום, בנימין נתניהו, מכריז שהערבים בישראל הם פצצה דמוגרפית מתקתקת?
ישראל היא מדינה דמוקרטית ליהודים, ויהודית לערבים. השוויון הפך לחלום באספמיה, ובהקשר הזה ראוי להדגיש שהשוויון איננו לפי ראותי סוף פסוק, אולי הוא שלב משמעותי להגשים את חלומי במדינה הזאת: אני מאמין באמונה שלמה שהגדרת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית פוגעת פגיעה אנושה בפלסטינים, תושבי ישראל, ודרך אגב, הסכמתי להחזיק בדרכון ישראלי היא ויתור גדול מצידי.
לאור המצב העגום הזה, אין הנחות, אנחנו דורשים שמדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה, אחרת הסכסוך בינינו ימשיך ויעמיק ויוביל אותנו, לצערי הרב, למחוזות שלא היהודים ולא הערבים, רוצים להגיע אליהם.
"פרקי אבות" ביסודי בתרשיחא
אני צעיר ב-11 שנה ממדינת ישראל, כאשר הייתי בבית הספר התיכון בכפרי תרשיחא, לימדו אותנו שיעורי חובה שכללו תנ"ך ופרקי אבות. זה היה צעד טוב, אולי בבחינת הכר את אויבך, אבל, וכאן צריך לרשום אבל גדול, מדוע לא לימדו אותנו את תולדות הסכסוך בין המדינה בה אנו חיים, לבין העם הערבי הפלסטיני שאנו מתגאים בהשתייכותנו אליו?
אני נוטה להאמין שאם היו נוקטים בצעד הזה, היו מפחיתים את עוצמת הניכור מהמדינה שיהא מנת חלקנו. הדברים האלה גם מתאימים גם לבתי הספר היהודים בישראל: מדוע משרד החינוך והתרבות מסתיר מהתלמידים היהודים את האמת הצרופה? מדוע הוא לא מעניק להם את האפשרות ללמוד אודות העם השני שנגזר עליהם לחיות יחד אתו על אותה חלקת אדמה? ההחלטה האומללה הזאת, לחסל חיסול ממוקד את האחר משני הצדדים, גרמה במישרין ובעקיפין לגלי השנאה בין היהודים והערבי. האם משרד החינוך של צרת החינוך פרופ' יולי תמיר, יתעשת? מסופקני.
לא רק זו אף זו: אנו דורשים, ומבחינתנו זאת דרישה לגיטימית לקבל אוטונומיה תרבותית. אנו ורק אנו נקבע את תוכניות הלימודים של בנינו בבתי הספר, ולא איזה פקיד עם דעות קדומות יקבע מה נלמד ומה לא נלמד, שזה הוא שיא האבסורד. מדוע, אתם הישראלים ביום העצמאות ה-59 של מדינתכם, עדיין חוששים מהמהלך הזה? נלמד פרקי אבות, אבל יחד עם זאת נלמד את ההיסטוריה של עמנו, את המשוררים שלנו, ולא רק את המשורר הלאומי שלכם חיים נחמן ביאליק, שהצהיר כי הוא שונא את יהודים הספרדים משום שהם דומים לערבים.
ותעשו טובה, אל תזכירו את השירות בצה"ל
הגזענות מובילה לקיצוניות, הניכור מוביל אותנו לפלסטיניזציה ומרחיק אותנו עוד יותר מהמדינה בה נגזר עלינו לחיות בה. הממשלה חייבת לעשות מעשה, להפסיק עם ההבטחות שאין להן כיסוי. לישראל דרוש מנהיג אמיץ בעל שיעור קומה, שיכריז על שינוי דרמטי ביחס המדינה ל"אזרחיה" הערבים. אבל אני פסימי. מה לעשות, אינני מאמין שיקום מנהיג מזן חדש שיוביל רפורמה מרחיקת לכת, ותעשו לי טובה, אל תזכירו את השירות בצה"ל. במדינה הדמוקרטית הליברלית אין התניה בין קבלת הזכויות לבין הענקת החובות, ואם בשירות בצה"ל עסקינן, אז אולי כדאי להזכיר לכולנו כי הדרוזים, שמשרתים בצה"ל מאז קום המדינה, לא זוכים להטבות, אתם מוזמנים לבקר בכפרי הדרוזים בכרמל ובגליל ולהיווכח עד כמה האפליה צועקת לשמיים.
בשנת 1983 בתקופת לימודיי באיטליה, ניגשתי לשגרירות ישראל ברומא על מנת לחדש את הדרכון שלי. הם העלו אותי ישר לקב"ט, שחקר אותי ושאל בין היתר: איך אתה מציג את עצמך בפני האיטלקים? השבתי: אני ערבי פלסטיני, שמחזיק בדרכון ישראלי. הוא נעץ בי מבט מפחיד ופסק: אסור לאנשים כמוך להזכיר את הישראליות שלך. מאז זרמו הרבה מים בירדן, אולם כלום לא השתנה: ישראל עדיין מסתכלת אלינו דרך השב"כ, ומבקשת מאיתנו לא להרגיש ישראלים.
הכותב הוא עיתונאי ערבי המתגורר בכפר תרשיחא בצפון