שנה ראשונה כמשפחה שכולה

שנים ארוכות נהגה יהודית סלע מהיישוב קורנית שבגליל לפקוד את בית הקברות במשגב ביום הזיכרון. בכל שנה, היא אומרת, לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שהאובדן עלול להגיע גם לסף ביתה. "לא יכולתי להבין איך הורים שכולים ממשיכים לחיות אחרי אסון כזה, איך הם מצליחים להישאר שפויים. התפללתי – רק שזה לא יגע בי".

התפילות לא עזרו. ב-9 באוגוסט 2006 נהרג בנה הצעיר של יהודית, בן, חייל מילואים בפלוגת החבלה של הצנחנים, חודשיים לפני שמלאו לו 25. סלע, שצלח שירות סדיר קשה בשטחים, נפל דווקא בזירה הלבנונית, ומשפחת סלע הפכה ברגע אחד למשפחה שכולה, תואר שלא חלמו שישאו אי פעם. "אני לא מרגישה ככזו ואף אחד לא אומר לי שאני כזו. אני עדיין לא קולטת את זה, זה בלתי נתפס", אומרת סלע.

גם את ההליכים הבירוקרטים המכאיבים שמתלווים לאובדן עדיין קשה להם להשלים. "את חשבון הבנק כנראה נשאיר על שמו ונצרף את שמנו. את הטלפון הנייד לא ביטלנו. המספר קיים, אבל הטלפון לא פעיל". בני המשפחה קיבלו החלטה מודעת להמשיך לחיות, ממש כמו שבן חי. "נשבענו על קברו של בן שנמשיך לאהוב את החיים, כמו שהוא אהב אותם", מספרת יהודית. "החלטנו שאנחנו ממשיכים לשמוח. אנחנו לא מתנהגים כמו משפחה אבלה".

תשעה חודשים אחרי, ויהודית סלע מתלבטת באיזה טקס להשתתף השנה. לקראת יום הזיכרון הרגישה שהיא "קצת יורדת מהפסים", כלשונה, "לא רגועה". יום זיכרון ראשון בלי בן, והיא מעידה שעדיין לא עיכלה את אובדנו. היא עובדת יותר מתמיד כדי למלא את זמנה, מקדישה זמן למשפחה – בעלה יוסי, הבנות אורלי וקרן והבן אורון - ולפרויקטים להנצחת זכרו של בן הזקונים שלה.

המלחמה תפסה את בן אחרי טיולים בספרד, בהודו ובמונגוליה. ביולי האחרון סיים את מה שכינה "פרק תל אביב", וחזר לגור בקורנית. כשהמלחמה פרצה, הוא היה עסוק בתכנון מסע רכיבה רכיבה על סוסים בשביל חוצה ישראל. "באחד הימים הראשונים של המלחמה נפל טיל על בית בדרום לבנון שהיה מלא חיילים", נזכרת יהודית. "ברגע ששמעתי את זה, הרגשתי שככה בן ימות. התחננתי בפניו שייסע לאחותו באיטליה, אבל הוא אמר - זו מלחמה על הבית, ואני לא אברח".

בן גויס למילואים, וירד לאימונים בדרום שבסופם חזר הביתה ליומיים. יהודית הבחינה שמשהו בו שונה, שהילד המחייך-תמיד רציני מדי, אפילו עצוב. היא רצתה לדבר איתו כדי לבדוק מה קרה, אבל לא הספיקה. על הפספוס הזה היא מייסרת את עצמה עד היום. ביום שני הביאו אותו יהודית ובעלה יוסי לעפולה, וזו היתה הפעם האחרונה שראו אותו. "הורדנו אותו, ולא רציתי להיפרד ממנו. הוא הלך. הסתכלתי עליו, וזהו".

בן נהרג יומיים אחר כך, כשטיל נ.ט פגע בבית בו שהה עם חבריו לכוח בכפר דבל. הוא נפצע קשה, אך לא פונה מיד. חמש שעות אחרי הפגיעה, מת מפצעיו. ההתמודדות עם הידיעה שבתסריט אחר חייו היו יכולים להינצל קשה מנשוא. יהודית מספרת על אובדן האמון במערכת, ועל תחושה קשה של אכזבה מהצבא ומראשי המדינה. "אנחנו משפחה פטריוטית, וגם היום אני מאמינה שאין לנו ארץ אחרת. אבל צריך לשנות כאן משהו. בצבא מחנכים את המפקדים הצעירים שעל טעויות צריך לשלם. אז אני אומרת למפקדים הבכירים - טעיתם? תשלמו. אין לי הרבה כוח למחאה, אז אני נותנת לאחרים לעשות אותה. אני עסוקה בדברים החיוביים, כי המחאה לא תחזיר את בן".

יהודית ויוסי לא מוכנים שזכרו של בן יישכח, ולכן הם מחפשים דרכים שונות להנציחו. כשחשבו על אהבותיו הגדולות - חופש, טבע ואנשים, החליטו להקים פארק קטן בקורנית, שישמש מקום מפגש לחבורות ומקום התבודדות. מקום בטבע, מלא בעצים ארץ ישראליים, שבן היה הופך בוודאי לבית שני. חבריו של בן החליטו לצאת למסע בשביל ישראל שתכננו יחד איתו, ותיעדו באינטרנט את התחנות העיקריות. חברה של בן מבית הספר הקליטה שיר שכתבה עליו, ושרה בו "העולם הגדול שרצית לכבוש עודנו מחכה". יהודית שומעת ולא מאמינה שהילד הקטן שלה איננו. "לא מאמינה שזה סוף, שזה נגמר. אבל אני כן מאמינה בגלגול נשמות, וברור לי שאפגש אותו שוב ביום מן הימים".