של מי יום הזיכרון הזה?

מה יעשו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בני משפחותיהם של ארבעים ואחד החללים שנפלו בעורף במהלך המלחמה האחרונה? האם יגיעו לבתי העלמין באחת עשרה בבוקר, כשאר בני משפחות החיילים, חללי המלחמה? אולי יעדיפו להיות נוכחים בטקסים המאוחרים, בצהרי היום, בצוותא עם משפחות נפגעי הטרור ?

ובכלל, למה כל ההפרדה הזו בשעות הטקסים ובטקסים עצמם? האם באמת יש הבחנה בין דם לדם ואולי קיים הפחד לאבד את הערך והאתוס המקודש שלנו כאומת השכול של כולנו באמצעות יום הזיכרון לחללי צהל שנפלו במערכות ישראל?

ואולי מקבלי ההחלטות בוחנים את הדברים בעין האחראית לפיצוי הנפגעים: משפחות חללי צהל המתוגמלים על ידי משרד הביטחון ו'השאר' שלהם אחראי הביטוח הלאומי, וכאן למעשה טמון העוקץ?

מכל מקום, בשנים האחרונות למעלה ממחצית ההרוגים, בכל הנוגע וסובב טרור ומלחמה, הם אזרחים שקיבלו כבר מזמן את הכינוי: 'חיילי העורף'. נכללים בהם מבקרי הקניונים, נוסעי האוטובוסים ויושבי בתי הקפה שנהרגו בפיגועים וגם הסבתא והנכד בישוב מירון שנהרגו מטילי החיזבאללה, בקיץ שחלף.

האם יש מי שזיכרו שווה יותר ואחר שערכו במדד מערכות ישראל פחות ערך? לא! אבל כן יש היסטוריה של אובדן וזיכרון שקיבלה ביטוי בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשכ''ג – 1963 ונכללים בו לוחמי צהל ושאר כוחות הביטחון שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל, לוחמי המחתרות (ששולבו במסגרת החוק בשנת 1980) והחללים שנפלו בטרם קום המדינה - מאז שנת 1860 – מועד היציאה מחומות ירושלים.

לא מופיע בחוק מאום לגבי השתייכותם של אזרחים שנהרגו בפיגועים או בעת שהותם בעורף בזמן מלחמה. הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות לשנות את החוק ולאגד תחתיו את אותם חללים אזרחים, לא הגיע לכלל סעיף של ממש בספר החוקים של מדינת ישראל.

בראש המתנגדים לשינוי נמצאים ההורים השכולים של חללי צה"ל. רובם מתנגדים לשילוב בין סוגי השכול ,לכאורה. לדידם, זכותם על השכול ביום הזיכרון מקובעת לא רק בחוק אלא גם בנוהג ארוך בשנים, שהפך לחלק מההוויה הישראלית וקשור באתוס עתיר שנים עד שהפך למעין בעלות על יום הזיכרון.

חשוב לציין כי החוק הוא שיוצר את אותה אבחנה חד משמעית בין חייל צה"ל שגויס לשירות המדינה על פי חוק, בין לאזרח שנפל קורבן לפיגוע. זו גם הסיבה שחיילים שנפלו קורבן לפעולות איבה כמו אלו שנהרגו בתאונת דרכים, בעת שרותם הצבאי או מרדף אחרי עריקים שהסתיים במוות, נחשבים לחללי צה"ל. משום שחייל הוא חייל במשך 24 שעות ביממה.

הרוגי הפיגועים מוגדרים גם הם בחוק 'נפגעי פעולות איבה' ואין בהגדרה זו משום קביעה שמדובר בנפגעים סוג ב'. מכל מקום, עצובה העובדה שבשנים האחרונות, מידי ערב יום זיכרון, אנו מוצאים עצמנו חלוקים בדעותנו, מסתבכים בויכוחים טעוני רגשות בנושא הכאוב כל כך בלאו הכי, ובסופו של דבר נשארים מנותקים בטקסים ואולי אפילו במהות אווירת העצב והשכול.

למרות שיש הקוראים לתקן את העוול ולהכיר בעובדה כי המציאות השתנתה והעורף הפך לחזית, מותר לומר לאזרחים שהם חלק בלתי נפרד מהאתוס של מדינת ישראל אך אסור לפגוע במה שהפך עם השנים לנוהג מקודש ולפגוע במרקם העדין כל כך עדין של יום הזיכרון לחללי צהל במערכות ישראל. לכן, אין להגמיש את הגהדרות שבחוק ויש להשאיר את הדברים כל כנם. עם זאת חשוב להזכיר בטקסים לצד האמירה על הרוגי הפיגועים גם את יושבי העורף, ולו רק משום שהם נטועים עמוק בלב הקונצנזוס כקורבנות אך לא כלוחמים.

והחשוב מכל: גם היום 59 שנים אחרי היווסדה, מדינת ישראל צריכה להעלות על נס את ערך השירות הצבאי ולייחד את המשרתים בצה"ל ואת קורבנם, ואין כמו יום הזיכרון כיום המעניק את המקום הגבוה ביותר בסולם הערכים של המדינה לשרות החובה בצהל.