רביבו, אוואט ומה שביניהם

החישוב פשוט: ישראל חייבת להוציא מחר בבוסניה לפחות נקודה אחת יותר ממה שיוציאו האוסטרים בספרד. אם לא, האוסטרים יוכלו לגמור את הסיפור כבר ביום רביעי, בבית מול בוסניה. והנה הלך לו עוד מונדיאל. עד כדי כך המשחק חשוב.

יש ניגוד בולט בין חשיבות המשחק לאטרקטביות שלו. נבחרת בוסניה לא אטרקטיבית במיוחד, בוסניה עצמה לא אטרקטיבית, וגם נבחרת ישראל מגיעה לרגע הזה כשהיא בלתי מושכת בעליל (שלא לדבר על המדינה שהיא מייצגת): אחרי הפסד מבאס באוסטריה, אחרי פתיחת עונה מדכדכת, בלי ברקוביץ' הפצוע, עם בניון פצוע (נכון לאמצע השבוע).

העובדה ששניים משלושת הגאונים של ישראל, ברקוביץ' ובניון, הצליחו להזיק לעצמם במו רגליהם, רגעים לפני המשחק בבוסניה היא תעודת חוסר בגרו מרשימה. שניהם עשו את זה מתוך רצון עז להישאר עוד דקה ועוד דקה על המגרש. יש בזה המון קסם, אבל רציני זה לא.

וככה, עמוק מתוך עליבות הכדורגל הישראלי, שבוע אחר שצפה בכר המרעה של באר-שבע, אמור ריצ'רד נילסן לייצר הרכב שיוציא לפחות תיקו במשחק הקשה הזה. אבל לא נילסן הוא העניין פה, אלא הכדורגלן הישראלי. מחר בערב הוא יעמוד למבחן האופי הכי רציני מאז הביזיון מול דנמרק. נראה אותו.

זה מתחיל, כרגיל, מהשוער. דודו אוואט מקבל השנה את הזדמנות חייו, בחיפה ובנבחרת. שוערי הנבחרת, גם כשהם בכושר טוב, נוטים לבצע את הפאדיחה התורנית (שלום לשוקי נגר). שטות אחת, יציאה רעה אחת, ואוואט גומר על הנבחרת. משחק טוב ונקי בבוסניה והוא עושה עוד קפיצה גדולה בקריירה שלו. נראה אותו.

בקצהו השני של המערך ההגנתי של נילסן (עשה טובה, שלח) ניצב חיים רביבו. הפעם, בלי ברקוביץ', כמעט הכל עליו. אם יש הסתייגות משמעותית לגבי הקריירה המזהירה של רביבו, זו הטענה שבנבחרת הוא לא הגיע לשיאים כמו בקבוצות שבהן שיחק. הבוסנים יתעלקו עליו חזק וינסו למחוק לו את החיוך (משום מה, הישראלים שמשחקים בחו"ל נוטים לחייך הרבה יותר). אבל רביבו רגיל לשמירה קשה ורביבו, דווקא ביום האפרורי הזה, צריך לתת משחק ענק. נראה אותו.

אם אוואט, רביבו והתשעה שביניהם ייצאו גדולים מבוסניה, פתאום, במכה אחת, יאיר האור על הכדורגל שלנו. פתאום תהיה תקווה, פתאום שוב נאמין בשחקן הישראלי, פתאום יהיה למה לחכות. ב-5 באוקטובר האוסטרים ברמת-גן. ומכאן אלוהים גדול.

*הטור לקוח מגיליון "ספורט העיר", 30.8.01