הקשר הישיר בין שערות ברגליים לפלסטינים מדוכאים

"בתחילת כיתה י"א הצטרפתי לנוער הקומוניסטי בירושלים, אבל הגעתי למסקנה שזה פשוט להחליף דיכוי אחד באחר. עכשיו אני מגדירה את עצמי כקומוניסטית-אנרכיסטית, אפילו שאני ממש לא חושבת שבזמן הקרוב נוכל להקים משטר כזה. הדרך היחידה היא לא לתת לאף אחד לשלוט. ברגע שיש נבחרים, מתפתחים מעמדות. קשה מאוד למצוא רוב שלא מדכא את המיעוט. הפלסטינים מדוכאים, אבל הטרור מדכא גם את הישראלים: הפלסטינים פוחדים מאיתנו ואנחנו מהם. רק בחופש הזה, כשבפעם הראשונה הלכתי לישון אצל משפחה פלסטינית בבית ג'אלה הרגשתי שזה לא פחד, שהם מכירים אותי ואני אותם. אבל גם בתוך ישראל יש כל כך הרבה קבוצות מדוכאות – המזרחים, המובטלים, תושבי עיירות הפיתוח, הומואים, והדיכוי שלהם ימשיך גם אם הדיכוי של הפלסטינים ייגמר.

"רוב הפעילות שלי היא ללכת להפגנות. תמיד כולם נורא מדוכאים וכועסים שם, אז אם אתה הולך פעם בכמה זמן להפגנה זה לא נורא, אבל אם אתה ממש רוצה להיות פעיל פוליטי אתה לא יכול כל הזמן לחיות עם המצב רוח הזה. יש עוד דרכים להביע מחאה. מוסיקה זו צורה מאוד טובה. לכן אנחנו מקימים תזמורת שתלווה את ההפגנות, ותורכב מכל מיני כלים שבנינו מחומרים שמצאנו בזבל, כמו ה-Infernal Noise Brigade מסיאטל, רק שהם גם מתחפשים לתזמורת צבאית ולובשים מדים.

"בינתיים יש לנו תופים מפחיות של זיתים, סיר ענק בתור גונג עם מקלות שמצאנו ברחוב, וכלי נגינה שקנינו בחמישה שקלים, כמו חצוצרות של כדורגל. בהפגנה של שלום עכשיו מול האוריינט האוס כולם התעצבנו עלינו, כי המוסיקה השתלטה על ההפגנה, וכי צעקנו 'בוז ליוסי ביילין'. העיקרון שלנו הוא שכל עוד המוסיקה נמשכת, ההפגנה נמשכת והמחאה נמשכת. מעכשיו אנחנו רוצים להוביל את ההפגנות.

"ההפגנות הן סוג של חופש ושל התפרקות, במיוחד בשביל אנשים צעירים כמוני. יש לנו חופש לעשות דברים שאנחנו לא יכולים לעשות במקומות אחרים. אני חושבת שיש מעט אנשים פעילים, אבל הרבה מאוד שמאמינים במה שאני עושה. אנחנו פשוט כל כך רוצים לשנות את המצב, ואני הגעתי למסקנה שפעילות פרובוקטיבית הרבה יותר יעילה מסתם הפגנה. בשינקין, למשל, הצבנו כלוב שבאמצעותו רצינו להמחיש לאנשים בתל אביב מה זה סגר. קשרנו את עצמנו בשלשלאות כשמחוץ לכלוב היו אנשים מחופשים לחיילים. עצרנו את התנועה בטענה שמדובר בסגר, ולכן אסור לנסוע. העוגה שהשליכה ארבל גל בפניו של השר ריבלין עשתה הרבה יותר רעש מכל הפגנה.

"כל קבוצה של פעילים, כמו אינדימדיה וקבוצות למען איכות סביבה, יוצרת הרגשה של קהילה. אלו אנשים שחושבים כמוני. איתם אני מרגישה הכי קרובה. הייתי רוצה שבישראל תהיה חברה של קומונות. לכן עכשיו אני עוברת לגור בסמר, שזה ממש ממש קיבוץ אמיתי: קופה משותפת וכולם אוכלים בחדר האוכל. חופש בשבילי זה לעשות מה שאתה רוצה. אני אף פעם לא הסכמתי להוריד שערות מהרגליים, ואף פעם לא נעלתי נעלי עקב כי זה לא היה לי נוח. פשוט סירבתי להיכנע לקוד החברתי, לפיו בנות צריכות להשקיע כל כך הרבה במראה החיצוני שלהן. במקום זאת לבשתי פיג'מות ושרוולים. חצי מהבנות לא רוצות להוריד שיערות מהרגלים ואני צריכה להיאבק בשבילן. יש יותר מדי אנשים שאין להם אומץ לעמוד מול אחרים ולהתווכח".

עורכת הסדרה: תולי שרגאי