אחמדינג'ד אינו הפתרון הסופי

נסו להקליד את המילה HOLOCAUST באינטרנט, בכל מנוע חיפוש חדשותי. השנה מובטח לכם שכל תוצאה שניה תהיה קשורה באופן כזה או אחר לאירן. בוועידת השואה שערך השנה, הצליח מחמוד אחמדינג'ד בלא יאומן: לנכס את האנטישמיות ולהפוך לנחלתו הבלעדית את הרוויזיוניזם ההיסטורי ביחס לשואה. ארנסט זונדל הגרמני-קנדי ודיוויד אירווינג האנגלי, שניהם בנים לאומות שגזענות אינה זרה להן, הפכו להיות חיילים בצבאו של נשיא אירן.

הניכוס הזה של אחמדינג'ד מקבל את התמיכה המלאה של יהודים, ישראלים, ציונים, באופן כללי מי שחרדים מאנטישמיות. קשה לחשוב על שיתוף פעולה מחריד יותר. השיח המורכב על המאורע ההיסטורי שכל המשגה אינה יאה לו, החמקמק והבלתי ניתן לייצוג על שום נוראותו מוגש לליצן מטהרן על מגש של כסף וכולם מריעים. בסופו של דבר, קל יותר למנות אחראי אחד על הרשע, מאשר להבין באיזו מידה הוא מפוזר, ובמובן מסוים, עד כמה אנחנו שותפים לו. כאילו מאסנו במורכבות והיום מוטב לנו לראות זהות בין מי שתוקף את ישראל לבין נאציזם.

מנהיגים גזענים בעולם יש למכביר, אחדים מהם גם אנטישמים במופגן, אבל לא כולם מעלים את חמת היהודים. לא מעטים סולחים לראש החזית הלאומית של צרפת, ז'אן מרי לה פן את גזענותו, אך ורק משום היותו לוחם במהגרים הערבים. "אין אנטישמיות בחזית הלאומית, ויש בה חברים יהודים", אמר לפני שבוע ברונו ליגוני, ראש החזית בעיר ניס. העובדה שלה פן אמר אתמול שהוא מצטער על ההודאה של שירק בדבר האחריות הצרפתית לגירוש יהודים למחנות ההשמדה בשואה, לא הופכת את לה פן בעיני יהדות העולם להיטלר מודרני.

מן הדין היה שהגזענות של הימין הקיצוני הצרפתי תגשר בין המיעוט היהודי למוסלמי בצרפת, אבל היהודים מעדיפים יחס אקסקלוסיבי, כזה שמעניק לנו אחמדינג'ד, על שותפות גורל.

ואם בשותפות גורל עסקינן, חמתן של ישראל והיהודים לא נשמעה אחרי הרצח של הרנט דינק, העיתונאי הארמני הטורקי. דינק נרצח על ידי לאומנים המכחישים את השואה הארמנית. דיו רב כבר נשפך על הסירוב של ישראל להכיר באחריות הטורקית לשואה הארמנית. בשנת 2003, בעת טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, נתבקשה נעמי נלבנדיאן הארמנית לא להזכיר את הטבח הנתעב של כמיליון מבני עמה, בשל החשש לברית היקרה עם הטורקים.

שוב ושוב מכשירים כל שרץ. הגזען הרוסי ולדימיר ז'ירינובסקי, שהביע הערכה לפועלו של היטלר ביקר בארץ אחרי שגילה שאביו היהודי טמון בבית העלמין בחולון. הנכונות לפתוח דף חדש ביחסים איתו בעקבות גילוי הזהות היהודית מקוממת. משרד החוץ אמנם מחרים אותו, אבל הוא קיבל אשרת כניסה והעיתונות תיארה בפירוט רב את הסצנות המרגשות בהן ז'ירינובסקי המייבב רוכן על קבר אביו ולוקח ממנו עפר. כל זה אולי משום שז'ירינובסקי הבטיח שאילו ייבחר לנשיאות רוסיה, ישראל תהיה בטוחה והוא אישית יטפל בחמאס ובאירן.

ועד כמה מקומם הדבר הבא: תנועה שמגלה ידידות לעם היהודי, משום שלדעתה הוא צריך לשמור על אדמת הקודש עד לבוא המשיח, אבל לכשיבוא, אם היהודים לא ימירו את דתם הם יושמדו. כזו היא התנועה האוונגליסטית שאחד ממנהיגיה הבולטים, פט רוברטסון ביקר בארץ בזמן מלחמת לבנון כדי להראות תמיכה.

הימין הנוצרי האמריקאי מהווה ריאקציה לכל מה שיש לו ניחוח של זכויות אדם: זכותן של הנשים על גופן, זכויות שוות להומוסקסואלים, זכויות מהגרים. עליהם משליכים היהודים את יהבם. בתחילה היו אלה מנהיגי הימין הקיצוני הישראלי ומעט מעט הפך הימין הדתי האמריקאי לבן ברית טבעי בעיני ישראל. רוב היהודים האמריקאים דווקא מזהים, על פי סקרים, את האנטישמיות של האבנגליסטים.

בין אם מדובר בברית אסטרטגית, כמו במקרה של טורקיה, קשר גנטי כמו עם ז'ירינובסקי או התנכלות למיעוט שנתפס כיריב, כמו במקרה של לה פן, גזענות היא גזענות וכל לימוד זכות עליה הוא מכשלה. הנטייה לזהות ביקורת על ישראל כאנטישמיות היא טעות בדיוק כמו שסנגוריה על ישראל אינה מעידה על אהבת העם היהודי. האנטישמיות היא הפרדיגמה לשנאת מיעוטים, כל מיעוט, מוסלמי, היספני או שחור. לכן גזעני העולם הם אלו שצריכים להעסיק היום את ראשנו ומצפוננו ובין הללו, אחמדינג'ד אפילו לא נמצא במאסף.