הערבים מגלים את השואה – אבל בזהירות

ביקורים של בתי ספר במוזיאון יד ושם בירושלים מתרחשים כמעט מדי יום, וקבוצות של תלמידי תיכון אינן מראה נדיר באתר. אבל כאשר ל'יד ושם' מגיעים אלפי תלמידי תיכון מהמגזר הערבי, ומשלחות מעורבות של יהודים וערבים יוצאות למחנות ההשמדה בפולין, אין ספק שמדובר בתהליך חברתי וחינוכי חדש ויוצא דופן.

אסנת דדון מבית הספר להוראת השואה ב'יד ושם' אומרת כי בשנים האחרונות ישנה התעניינות הולכת וגוברת בשואה מצד המגזר הערבי בישראל, ובעיקר מצד בני הנוער. "בני הנוער הערבים שמגיעים ל'יד ושם', מגיעים עם צימאון גדול למידע", היא אומרת. "הם רוצים מאוד לדעת, ללמוד, להבין. בנוסף, קיים ביקוש גדול להצטרף לסמינרים, סדנאות שונות ויותר מהכל, למסעות שיוצאים למחנות ההשמדה בפולין".

דדון עומדת בראש פרויקט 'משבר לתקווה', שמשותף ל'יד ושם' ולמשרד התמ"ת. הפרויקט מאפשר לאלפי תלמידים מבתי-ספר מקצועיים לבקר במוזיאון. במסגרת הפרויקט, מבקרים ב'יד ושם' מדי שנה יותר מ-500 תלמידי תיכון מבתי-ספר ערביים. "משנה לשנה, ההיענות של בתי הספר רק גוברת".

את התלמידים שמשתתפים בפרויקט מגדירה דדון כ'שגרירים של זיכרון השואה'. לדבריה, "הם משתפים את המשפחה והחברים בחוויות או בדברים שהם למדו, וכך מעגל החשיפה גדל. אנחנו מייחסים תפקיד חשוב מאוד לעבודה עם התלמידים הללו".

הפרויקט לא זכה עד כה לחשיפה בתקשורת. ב"יד ושם" מעוניינים כמובן לחשוף אותו, אך בתי הספר המעורבים מסויגים הרבה יותר. מנהל בית ספר מצפון הארץ ששלח השנה מספר תלמידים למסע במחנות ההשמדה דחה הצעה להתראיין בנושא, והסביר: "חשוב לכתוב על הפעילות הזו בשביל שיידעו על קיומה, אבל אם תפרסמו את שם בית הספר שלנו, זה עלול לעורר התנגדות בקרב גורמים מסוימים בקהילה ולפגוע בבית הספר. אני לא יכול לקחת סיכון כזה. יש דברים שעדיף לעשות בשקט. תכתבו, אבל אל תציינו שמות". שלושה מנהלים אחרים שפנינו אליהם, סרבו להתראיין.

מי שהסכים להתראיין, בעילום שם, הוא מורה להיסטוריה מבית ספר ערבי-נוצרי בגליל, שביקר בשנתיים האחרונות שלוש פעמים ב'יד ושם' עם תלמידים. לדבריו, "התלמידים מתרגשים מאוד במהלך הסיורים הללו. הנוער הערבי רוצה ללמוד ולדעת על ההיסטוריה והתרבות היהודית. חבל שזה לא כך גם בכיוון השני".

בתשובה לשאלה אם הורים ותלמידים מסוימים מגלים התנגדות לפרויקט אמר המורה כי "בבית הספר שלנו אין בכלל התנגדות. להיפך, יש סקרנות גדולה ורצון עז ללמוד על השואה". עם זאת, הוא ציין שבבתי-ספר אחרים, בעיקר ביישובים בהם ישנה אוכלוסיה גדולה שתומכת בתנועה האסלאמית, שיתוף פעולה עם יד ושם יתקבל בצורה פחות טובה.

"האתגר הגדול הוא לשלב את לימודי השואה עם המידע שהתלמידים מקבלים, בבית הספר וגם באמצעים אחרים, על הנכבה של 1948", הסביר המורה. "גם כי יש קשר בין הדברים – השואה הייתה גורם מרכזי בהקמת מדינת ישראל - וגם כי גורמים רבים בעולם הערבי טוענים שהשואה והנכבה הן אותו דבר, וזה כמובן לא מדויק. התלמידים צריכים לדעת זאת".

אסנת דדון מוסיפה כי במהלך הסיורים שנערכים לבתי-הספר הערביים, המדריכים משתדלים לשים דגש על 'הלקח האוניברסאלי' של השואה – התנגדות לגזענות ואלימות, ומחויבות להגן על זכויות האדם. עם זאת, היא אומרת, "לא מתחמקים מדיונים משמעותיים וחשובים", שחשיבותם בעצם קיומם. "במשך שנים רבות החברה הערבית בישראל נמנעה מעיסוק נרחב בשואה, וגם אם היו מדברים על הסוגיה, זה היה נעשה ממקום של השוואה בלבד. אצל הדור הצעיר, המצב מתחיל להשתנות, וזה הישג חשוב".

גם כאשר תלמידים יהודים וערבים יוצאים יחדיו במשלחות מעורבות למחנות ההשמדה בפולין, לא מטאטאים את הוויכוחים מתחת לשטיח. לדברי דדון, "זה דורש הרבה סבלנות ויכולת להקשיב, משני הצדדים. מעניין לגלות שדווקא בני נוער מסוגלים להראות הרבה פתיחות וסבלנות. זה מעורר תקווה לגבי העתיד".

השינוי בגישה של חלק מהציבור הערבי בישראל לשואה מתרחש על רקע העיסוק הרב של העולם הערבי בכללו בנושא. ד"ר מאיר ליטבק וד"ר דבורה ובמן מאוניברסיטת תל אביב פרסמו לאחרונה מחקר על היחס לשואה בעולם הערבי, החל מ-1945 ועד לימינו.

בראיון לוואלה! חדשות מציין ליטבק כי לפעמים דווקא הקיצוניות מובילה להכרה בשואה. "ישנה מגמה שמאפיינת חוגים אסלאמיים קיצוניים, של הכרה בשואה מתוך עמדה שזה היה מוצדק, עונש ראוי ליהודים. שאר המגמות של הכחשת השואה נעות בין הכחשת השואה על רקע היקף הרציחות, לבין הכרה מסוימת בשואה, תוך אמונה שהתנועה הציונית סייעה לנאצים בהשמדה בשביל לשכנע את העולם לתמוך בישראל. המגמה האחרונה נפוצה בעיקר בפרסומים פלסטיניים וסוריים".

עם זאת, בשנים האחרונות, מסתמנת גם מגמה של הכרה בשואה לא רק כדי לנגח את ישראל. לדברי ד"ר ליטבק, "חלק מן האינטלקטואלים שקוראים להכיר בשואה כורכים זאת יחד עם הכרה בנכבה. אחרים מדברים על כך ששיתוף הפעולה של גורמים ערביים עם מכחישי שואה מקצועיים הוא מבייש, ושהעולם הערבי צריך להזדהות עם קורבנות השואה, לא עם הרוצחים".