סקופ: היתה שואה

כותרות העיתונאים ומהדורות החדשות אשר הלעיטו את צרכניהם במידע רב אודות מצבם הכלכלי והחברתי העגום והמבייש של ניצולי השואה, הנובע מטיפולה מחפיר של המדינה בצורכיהם, הבליטו מחדל לא פחות מביך: החידלון של אמצעי התקשורת לבצע את תפקידם לאורך כל השנה ובאינטנסיביות הראויה. שפע התחקירים והסיפורים האישיים שניחתו עלינו ערב יום השואה מעלים את השאלה היכן כל זה היה לפני כן. הרי ברור כשמש כי אותה שארית פליטה מזדקנת חיה כך במשך שנים, אז מדוע להעלות זאת לתודעת הציבור רק ביום הזיכרון ולא לשמר זאת בתודעה החברתית לאורך כל השנה, תוך הפעלת לחץ, עד שימוצה הדין ויתוקן העוול הגדול?

תוכנית טלוויזיה מצוינת כמו סרטם של גיא מרוז ואורלי ולינאי-פדרבוש ששודרה אתמול, ובה נראו קשישים ניצולי שואה הנאלצים להפגין מול בית ראש הממשלה כדי לקבל מעט חסד, היתה נכונה וראויה. אבל אם התקשורת לא תחשוף שיניה ותפעיל אף היא לחץ רצוף על מוסדות המדינה הרי שהיא מועלת ביודעין בתפקידה, וסליחה על הקלישאה, ככלב השמירה של הדמוקרטיה. אם התקשורת לא תקום מרבצה ותשנה סדרי עדיפויות, הרי שתחקיר על מצב ניצולי השואה כמוהו ככתבת חדשות על השטפונות החוזרים ונשנים כל חורף בדרום תל אביב, או מירמור רפה על כך ששוב לא שולמו המשכורות במגזר הציבורי.

התקשורת הישראלית המונעת משיקולי רייטינג, וממומנת ברובה על ידי בעלי הון פרטיים, עוסקת כיום בבידור ודיווחים שטחיים ולא בביקורת, הצבעה על כשלים ויצירת סדר יום בעל משמעות. הרי את מי מעניין היכן עומד כיום שיקום הצפון מנזקי המערכה בלבנון, או המלחמה בתאונות הדרכים, כשאהוד אולמרט מתכתש עם עמיר פרץ. התקשורת הישראלית אינה מעניקה את המשקל הראוי לנושאים הבוערים באמת, אלא נכנעת בפני ספינים מבית מדרשם של יועצי תקשורת ונוהה אחרי הכותרת העסיסית של הרגע. תקשורת שתבצע את עבודה כפי שהיא צריכה לבצעה תהיה פחות צבועה, שכן לכל הפחות הגמל יראה את דבשתו. למרוח כותרות עסיסיות לגבי מחדל של משרד ממשלתי כזה או אחר, ולהפריחה לאוויר כעבור יומיים באין דורש, זו צביעות.

מן הראוי שמצבם של ניצולי השואה, כמו גם מצבם של עניי המדינה, חקירות השחיתות במערכת הפוליטית, שיקום הצפון וההערכות למיגון העורף, הרפואה הפרטית האוכלת את זו הציבורית ותחומים רבים אחרים יהיו עיקר עיסוקה של המעצמה השביעית, ולא מצב קרסולה הפגוע של איזו רקדנית בתוכנית טלוויזיה. אף עיתון לא יקרוס כלכלית אם למוסף סוף השבוע שלו יתווסף עוד עמוד אחד אשר יעקוב אחרי הוועדה הבין משרדית ששר הרווחה יצחק הרצוג הקים, ואשר אמורה תוך כחודש להציג תכנית כוללת לטיפול במצוקתם של ניצולי השואה העניים. מובן שתקשורת אשר לא מועלת בתפקידה, חייבת לתהות על קנקנה של אותה תוכנית ולעקוב אחר ישומה. הדברים נכונים גם לשאר הדברים החשובים שאמורים להיות על סדר היום.

מאמר דעה זה, שנכתב בעיתוי שכזה מלמד שכותב שורות אלה, חולה באותה מחלה בה לקו הקולגות, אבל מודה ועוזב ירוחם. יש לקוות שדווקא המבוכה והבושה אודות מצבם של ניצולי השואה החיים בינינו יגרום גם לקברניטי התקשורת לבצע את תפקידם כראוי, לזקוף אוזניים, לחשוף שיניים, להפשיל שרוולים ולבצע את המהלכים שיצרו סדר יום נכון וצודק יותר. אולי אז הפוליטיקאים ימהרו יותר בתיקון נושאים מסוימים ולא ימרחו אותם לאורך שנים בוועדות מיני וועדות, בתקווה ששיני הזמן יבצעו את מלאכתם.