"יהודי אחד הולך בגטו ופוגש יהודי אחר. הוא שואל אותו: אתה יהודי? וזה מצביע על הטלאי ועונה לו: לא, אני השריף". כן, סיפרתי בדיחה ביום השואה, ולא, זה לא כי אין בי כבוד למעמד, ליום, לקדושתו או למאורעות שהובילו אליו. יש יאמרו שיש משהו ב"ציניות התל אביבית" הזו, שנטולת כל סוג של כבוד למסורת, שיש בה כדי להביא לחורבן הזיכרון הקולקטיבי, ואני אומרת ההפך הוא הנכון.
אני לא הולכת לטקסים של יום השואה, כי אני לא מחובבי האבל הקולקטיבי, אני לא בוכה לפי קיו. אני אוהבת את האבל שלי אישי, ויש לי כזה. יש לי סבא ניצול שואה שהיה פרטיזן ולוחם בצבא האדום, ונכנע רק לפני 10 שנים בגיל 78. יש לי משפחה שנרצחה בברגן בלזן, ואזכרה שנתית לזכר יהודי רייביץ שהיא עיירה בגודל של הרחוב שגדלתי בו בפולין שאני מגיעה אליה. לעשות כבוד לאבא שלי.
60 שניות על זכרון
שואה? יש. גבורה? לא חסר. אז איך אני מרשה לעצמי לצחוק על השואה? איך אמות הסיפים שלי לא מזדעזעות מהיסוד מפארודיה על היטלר? איך מרשה לעצמו דור שלישי שלם לניצולי שואה לספר בדיחות, ולצחוק ולחיות ולשמוח, גם ביום הזכרון לשואה?
כי אנחנו לא חייבים לכאוב בטקס הממלכתי, או לעמוד 60 שניות באופן מביך ברחוב כדי לזכור או לכבד, ואנחנו לא צריכים לראות את הטקס ברחבת יד ושם כדי שיסבירו לנו תוך לחיצה מתונה על שק הדמעות מה בדיוק קרה שם, או כמה זה בדיוק שישה מיליון, חשבון אנחנו יודעים. מותר לצחוק על השואה ולהלל את החיים, ולהכניס מעט ציניות, גם אם תל אביבית מאוסה לתוך היום הקדוש הזה. מותר לצייר את היטלר כדמות גרוטסקית בתוך ים ההאדרות המפלצתיות, ומותר להגיד לבוס "אבל רק מילאתי הוראות", כטייק אוף על אייכמן.
אם אנחנו רוצים, כאומה, לשמר את הזיכרון לדראון ולא רק על דפי ההיסטוריה, מותר לנו גם לצחוק. יש רבים שלא יסכימו איתי, שאלרגיים לבדיחות על השואה בבחינת "יש דברים לא צוחקים עליהם", ש"שישה מיליון זה לא כסף" מעורר בהם חלחלה אמיתית. אבל גם זו דרך להתמודד, וההוקעה החברתית שלה רק מרחיקה ציבור שלם של צעירים שדווקא כן רוצים לזכור, פשוט בדרך שלהם, שבה ההומור הוא כפית של סוכר בין המרור, שאיש מאיתנו לא מדיר מגרונו.
איך באמת לרצות את סבא
כל פסיכולוג בגרוש יאמר שיש דרכים רבות להתמודד עם כאב, והדרך לא חייבת לעבור את המסלול שבין הטקס הממלכתי לבין שינדלר ושות', החשודים הרגילים בפריים-טיים. שנים הרגשתי צביטה בלב כל פעם שצחקתי באיזה אופן על השואה, על המלחמה, על הגטאות, החיים במחנות, ההשמדה. הרגשתי כאילו אני מאכזבת את סבא שלי ואת המשפחה כולה. עם הזמן למדתי להבין, שאלמלא חגיגת החיים, אלמלא הרצון לחיות והשמחה, לא היינו פה, אף אחד מאיתנו.
כשנסעתי לאושוויץ הייתי בת 16. זה המקום לספר, שסבא שלי נכנס לאושוויץ מספר פעמים, לא כאסיר. הוא התחזה לפולני במהלך המלחמה ונכנס מטעם הגנרל גוברנמנט לחלק אספקה של מזון (ובדרך זרק קצת לחם לחברים), ויצא ללא פגע. כשאיבדתי בטעות את הקבוצה, ילדה אבודה בין בלוק 10 של יוזף מנגלה לעמוד התליה של רודולף הס, התקשרתי בוכה לאבא שלי על הדשא הרטוב של אושוויץ בירקנאו, ושאלתי אותו בהיסטריה של משיכות באף ועיניים אדומות: "אתה לא מבין מה היה קורה אם היו תופסים אותו. איך הוא הצליח לצאת מהמקום הזה?" ואבא שלי ענה לי, במילים האלו: "ליאתי, הוא פשוט רצה לחיות".
וגם אני רוצה לחיות, ולשמוח ולהקים משפחה, ולהבין שהצחוק הוא חלק מהחיים, הוא לא מזלזל או מוקיע. הוא פשוט הדרך הקטנה שלנו להתמודד עם משהו שקצת גדול עלינו להבין לפעמים, ולשמוח שאנחנו חיים, למרות שהם לא.