תותחים במקום ספרים

בשעה טובה (ואנו מקווים שגם מוצלחת) חידשו הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה את מאבקם. הסטודנטים שבו לשבות לאחר שהבינו, מה שניתן היה להבין כבר בעת הקמת ועדת שוחט, שאין בכוונת הממשלה למלא אחר ההבטחות שהבטיחה כדי לעצור את גל השביתות הראשון באוניברסיטאות. איך אומרים? עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. עתה, אחת מדרישות הסטודנטים היא להשיב כמיליארד שקל אל תקציב ההשכלה הגבוהה. אין ספק שמדובר על דרישה צנועה למדי. הסכום שהסטודנטים דורשים מבחינה תקציבית הוא נמוך למדי. בחודש מארס האחרון, למשל, רשמה הממשלה עודף בפעילותה הכוללת של יותר ממיליארד שקל. ועל פי הנתונים שנמסרו על ידי האוצר, מתחילת השנה מסתכם העודף בפעילות הממשלה בכ- 6.5 מיליארד שקל. זאת, לעומת עודף של 7.8 מיליארד שקל בתקופה המקבילה אשתקד. במילים אחרות, בשלושת החודשים הראשונים של השנה הקודמת, הממשלה הייתה מסוגלת להחזיר פי-7 את הקיצוץ שנעשה בהשכלה הגבוהה לפני מספר שנים. השנה היא מסוגלת להחזיר "רק", פי-6, מבלי לפרוץ את מסגרת התקציב, החשובה כל כך לקברניטי המשק.

הקיצוץ העמוק בתקציבי ההשכלה הגבוהה באה בעקבות המשבר הכלכלי שגרמה האינתיפאדה השנייה. שר הביטחון, עמיר פרץ, אינו מסכים לקביעה שהברירה היא בין חמאה לתותחים, אבל המציאות של ההשכלה הגבוהה מוכיחה שאכן הממשלה החליטה להשקיע בתותחים במקום לרכוש ספרים. מהמחקר שנערך על ידי עו"ד נוגה דגן-בוזגלו ממרכז אדוה, "הזכות להשכלה גבוהה בישראל – מבט משפטי ותקציבי", עולה כי בשנת 2000, השנה בה התחילה האינתיפאדה השנייה, המימון הממשלתי של המוסדות המתוקצבים להשכלה גבוהה (אוניברסיטאות ומכללות אקדמיות ציבוריות) עמד על כ- 34 אלף שקל לסטודנט. כעבור שנתיים מימון זה ירד בכ- 20 אחוז, ל- 28 אלף שקל לסטודנט. יחד עם זאת, חייבים להדגיש שלא רק הוצאות הכיבוש והדיכוי בשטחים הפלסטינים גרמו לקיצוץ בתקציב המוסדות להשכלה גבוהה. המימון הממשלתי לסטודנט היה ב- 1996, 37 אלף שקל לתלמיד. כעבור עשור, על פי הנתונים מ- 1996, מימון זה עמד על כ- 28 אלף שקל. שיעור למימון דומה מתוכנן השנה. במילים אחרות במשך העשור האחרון הממשלה קיצצה ברבע את המימון שהיא מעניקה להשכלה גבוהה.

אם לשפוט על פי דבריו של שר האוצר לשעבר, אברהם "בייגה" שוחט, העומד בראש הוועדה שהסטודנטים דורשים לפזרה, מגמת הסתלקות הממשלה מהאחריות על ההשכלה הגבוהה רק תימשך. שוחט, בתמיכתם הגלויה של פקידיו לשעבר באוצר, רוצה לייקר את שכר הלימוד ב"מקצועות המבוקשים", לבטל את ההסכמים הקיבוציים של המרצים (שרבים יותר ישתכרו פחות) ולהביא להפרטה מואצת של המערכת.

השאלה הנשאלת היא האם הדרישה של הסטודנטים להשבת הקיצוץ באמת מאתגרת את מדיניות האוצר. או שאולי צריך להעדיף יעד שאפנתי יותר ושישרת את רוב האוכלוסייה: הפיכת ההשכלה הגבוהה לאחת מהזכויות החברתיות של האזרחי מדינת ישראל. זאת, על ידי ביטולו כליל של שכר לימוד באוניברסיטאות. הרי בכל מדינות הים התיכון, מספרד וצרפת בצפון ועד למרוקו בדרום, קיימות אוניברסיטאות ממלכתיות ובהן לא משלמים כלל שכר לימוד. מדוע אנו תמיד שונים, אבל לרעה?

ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה החברתית-כלכלית.