במדינת ישראל חיים למעלה מ-80,000 ניצולי שואה מתחת לקו העוני. רבים מביניהם אינם יכולים לקנות תרופות, או לשלם את חשבון החשמל החודשי. התמיכה לה הם זוכים מהמדינה היא מחפירה.
הנתונים הללו הם רק חלק מהתמונה הקשה שנחשפת בסרט "מוסר השילומים", סרטם הדוקומנטרי של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז שיוקרן הערב במקביל בערוץ 2 ובערוץ "יס דוקו". הסרט מנסה להתחקות אחר סכומי הכסף האדירים שהובטחו לניצולים במסגרת "הסכם השילומים" בין ישראל לגרמניה.
ב-1953, כשנחתם ההסכם, העבירה גרמניה 800 מיליון דולר (סכום אדיר באותם הזמנים) לטובת ניצולי השואה בישראל. חלק מהכסף הועבר ישירות לישראל, וחלק ממנו הגיע לידי "ועדת התביעות של ניצולי השואה" גוף יהודי בינלאומי, שמחזיק עד היום במאות מיליוני דולרים.
כסף שנועד לאפשר לניצולים להזדקן בכבוד, הושקע בבניית מפעלי תעשייה, תשתיות וציוד צבאי. "השתמשנו בכספי השילומים לבניית המדינה. זה היה הכרחי באותו זמן, אבל כעת אותם ניצולי שואה, שבזכותם הוקמה המדינה, חיים בעוני, והממשלה מתעלמת ממצוקתם", אומרת וילנאי-פדרבוש בראיון לוואלה!. "כבר שנים אני מתעסקת בצדדים הלא יפים של החברה הישראלית, אך אף פעם לא התביישתי כל-כך כמו במהלך העבודה על הסרט".
ניצולת שואה, חירשת, חצי עיוורת. לבד
אסתר פרנק, אחת מהמרואיינות בסרט, עברה כילדה את הזוועות ב[[טרייזינשטט]] וב[[אושוויץ]]. אילו היא הייתה חיה היום בגרמניה, הייתה פרנק זכאית לקבל מדי חודש לפחות 800 יורו, כמו גם תרופות בחינם וסיוע בדיור. אבל אסתר עלתה לישראל.
כיום היא מתגוררת בדירה מתפוררת. למרות שהיא חירשת כמעט ב-100%, אין לה מכשיר שמיעה. אין לה כסף בשביל אחד. המשקפיים שהיא מרכיבה אינם מסייעים לבעיות הראייה שלה הם אינם במספר המתאים. פרנק כמעט לא יצאה מהבית בשנים האחרונות היא סובלת מנכות קשה. מדינת ישראל מעבירה לה מדי חודש 3,000 שקלים. היא בקושי מצליחה לקנות תרופות.
לפני כמה חודשים, זמן קצר לאחר הראיון איתה, פרץ גנב לביתה של פרנק. הוא לקח 87 שקלים שהיו בארנק שלה, והסתלק. היא שכבה באותו זמן על הרצפה, בחוסר אונים.
"אי אפשר לא לחוש בושה איומה", אומרת פדרבוש. "האם מישהו היה מוכן לראות את אמו או סבתו במצב מחפיר כזה?".
הניצולים משלמים את מחיר הביורוקרטיה
במהלך העבודה על הסרט, ניסו וילנאי ומרוז לשוחח עם שר האוצר אברהם הירשזון על מצבם המחפיר של ניצולי השואה. "התקשרנו ללשכה שלו עשרות פעמים, ניסינו בכל דרך אפשרית, כולל ללכת אליו הביתה. הוא כנראה היה עסוק מאוד", אומרת וילנאי-פדרבוש. שר האוצר ההולנדי, לשם השוואה, מצא זמן לארח את השניים בלשכתו בהאג.
וילנאי-פדרבוש ומרוז עבדו בשיתוף פעולה עם "הקרן לרווחת ניצולי השואה", וגייסו מהמדינה 120 מיליון שקלים אותם החליטה הקרן להשקיע במימון תרופות לניצולים.
וילנאי ומרוז פנו לקופות החולים, וגילו שניצולי השואה בישראל זכאים, על פי חוק, לקבל תרופות בחינם. "משרד האוצר אמור להעביר למערכת הבריאות רשימה של כל ניצולי השואה, כך שכאשר הניצול מגיעה לבית המרקחת, מיד יידעו שהוא זכאי לתרופות בחינם. במקום כלשהו בדרך לא ברור לנו איפה, כל צד מאשים את השני התהליך נתקע. ניצולי השואה משלמים את המחיר".
אליזבת דרגוצקי, מרואיינת נוספת בסרט, מקבלת מהמדינה מדי חודש 1,700 שקלים. היא סיפרה למרוז ופדרבוש כי היא אינה קונה תרופות שחשובות לה, מכיוון שאינה יכולה לממן אותן. אילו הייתה יודעת שהיא זכאית לתרופות בחינם, מצבה הבריאותי ודאי היה טוב יותר. "הבעיה היא שאף אחד לא טרח ליידע את ניצולי השואה על הזכויות שלהם. זה מעיד על זלזול באנשים", אומרת וילנאי פדרבוש.
"אני לא אצליח להירדם בלילה"
וילנאי אומרת כי ההחלטה של YES לתמוך בהפקת הסרט, ולאפשר את הקרנתו גם בערוץ 2 ולא רק למנוייו, היא "החלטה אמיצה". היא מבקשת לציין שאם הסרט יצליח לשנות את המצב, "זה יהיה בזכות הצוות המצוין שעבד עליו התחקירנית מיכל הוכברג, העורכת ענבל פטל והבמאי שגיא בורשטיין".
"חשוב לי שכמה שיותר אנשים יראו את הסרט הערב. במהלך העבודה, כאשר הבנתי את גודל המחדל, הרגשתי שלא מדובר בפרויקט עיתונאי רגיל מבחינתי. הרגשתי שאם לא אעשה כמיטב יכולתי בשביל לתקן את המצב, אני פשוט לא אצליח להירדם בלילה".
