מתנצלים שנשארנו בחיים

מספר תעודת הזיהוי של צביה חקוק בכחול, על גבי אמת ידה, עוד מימי שהותה במחנה ברגן בלזן משם עלתה לישראל כנערה וקיבלה תעודת זיהוי נוספת, המונחת עמוק בתיק.

ההבדל הדק בין התעודות הוא שמספר הזיהוי היותר משמעותי שמלווה אותה שנים רבות הוא זה שהוטבע על ידה בתקופת השואה. המספר מאותו המחנה צועד איתה גם היום, כל הדרך אל רשויות הרווחה, כשהיא נזקקת לסיוע כספי לרכישת תרופות ופעולות שיקום שונות המתבקשות מהפגיעות והמחלות בהן לקתה בתקופת השואה.

מן הידועות הוא שמספר ניצולי השואה הולך ופוחת עם השנים ובינתיים, רבים מהנותרים מתמודדים עם עוני ודלות, בעיות בריאות וזיכרון קצר של הרשויות שאמורות לסייע, אך מקשות על הנזקקים. לנו אומרים: 'לזכור ולא לשכוח' ואותם, עצוב לומר אך זו עובדה, שכחו, כנראה, כבר מזמן.

מתי נזכרים? כשאפשר לעשות מזה אייטם אקטואלי בחדשות לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אז נזכרים שצריך גם לומר שעושים משהו למענם, מקימים שדולות ועמותות. השבוע היתה זו השדולה שהוקמה בכנסת הנוכחית (הנוכחית! ואיפה הם היו לפני עשר, עשרים ושלושים שנה?) על ידי חברות הכנסת קולט אביטל (עבודה) ושרה מרום-שלו (גיל).

צביה רצתה להגיע לדיון המיוחד שיזמה השדולה ולספר ממקור ראשון מה באמת קורה עם האנשים שמאחורי המספרים ביום יום, אך ויתרה. מדוע ? היא חשבה לעצמה כי מועד הדיון אינו מקרי ובסופו של דבר הוא ישרת את נבחרי הציבור ולא את הנזקקים האמיתיים. הם ישארו בבית, עם הבעיות ובלי הסיוע, וימשיכו לשוטט חסרי אונים בתקווה שמישהו יסייע להם לסיים את החיים בכבוד.

במקרה הזה, השדולה אמורה לשפר את מצבם של ניצולי השואה ולקדם חקיקה בנושא. הבעיה שעם השנים הולך ופוחת הדור, גוברות הבעיות ובקצב הזה לא ניתן יהיה לעשות הרבה כי דרכו של הטבע חזקה מרצונם של אנשים. עד שהחקיקה תעבור את מסלול הטיולים בין הקריאות, הוועדות ותיקוני המשפטנים והאוצר– הרבה ניצולים כבר לא יוכלו ליהנות ממנו. לכן חשוב לעשות מעשה כבר עתה, לדלג על חוקים ולקבוע קריטריונים גמישים שיאפשרו יישום מהיר של סיוע כמו גם תמיכה בנזקקים.

ואם בנתונים וברצון הרשויות עסקינן הרי שלפני פחות משנה, לבקשת ממשלת ישראל, נערך דו''ח בנושא על ידי ד''ר ג'ני ברודסקי ממכון ברוקדייל של הג'וינט והדמוגרף הפרופ' סרג'יו דלה פרגולה מהאוניברסיטה העברית. הוא נועד לספק הערכה מוסמכת על מספר הניצולים ומיפוי צרכיהם הכלכליים, הבריאותיים והחברתיים. נתונים עדכניים, נכון לשנה האחרונה, מצביעים על כך ש-40% מניצולי השואה חיים תחת קו העוני וההתמודדות שלהם נוגעת גם בדילמה הבלתי פוסקת בקבלת ההחלטות הנוגעות בבחירה בין מזון לבין תרופות, בין חימום הבית בחורף למיזוגו בקיץ.

אגב, הנתון הכואב אינו הנתון האמיתי, כי נעדרים ממנו ניצולים החוסים במוסדות ברחבי הארץ וכן כאלו המתגוררים בישובים מרוחקים. בפועל נותר הדו''ח על המדף והניצולים נותרו בחסרונם. עובדה, כל פעם מחדש, בטרם יום הזיכרון עולים וצפים הסיפורים.
מדברים הרבה על דור שני לשואה, על חשיבות המסר לדור הצעיר וכו' אך בקשה קטנה אחת: אל תשכחו בדרך את העדים החיים שזקוקים לא רק לאמפטיה אלא גם לעזרה וסעד. אין להם עוד הרבה זמן לספר את סיפורם, אז לפחות את הכבוד אל תיקחו מהם.