הסטודנטים מתחפשים לחברתיים

בעוד כמה שבועות תכריז ועדת שוחט שהיא לא מעלה את שכר הלימוד. כמו כן, מסקנת ועדת וינוגרד לא ייושמו ולא תצא הודעה דרמטית מטעם משרד החינוך והאוצר על שינוי מדיניות הממשלה כלפי ההשכלה הגבוהה. אגודות הסטודנטים יפרסמו כרוזים על מאבק תקיף ומוצלח שבזכותו לא נתרושש בשנים הקרובות ועל החשיבות של חזית סטודנטיאלית מול כוונות המדינה להרוס את המשאב החשוב ביותר שלה. בכך יסתיים לו הקרקס השנתי המסורתי בו התאחדות הסטודנטים והאגודות מתחפשים ל"חברתיים" ליום אחד ולאידיאליסטים הפועלים למען מטרה נעלה, וכל זה בשל הכוונה לפגוע בכיס הסטודנטים.

בדיוק כמו בשנים האחרונות, ובהתאם לאופיו הא-פוליטי של הסטודנט הישראלי בכלל ושל אגודות הסטודנטים בפרט, יסתיים לו עוד מאבק סקטוריאלי של סטודנטים שנאבקים רק למען עצמם ואינם רואים את התמונה העגומה כולה, או גרוע מכך רואים ושותקים.

מאבקים אלו, ובפרט זה הנוכחי, מדגימים היטב את מוגבלות השיח הסטודנטיאלי המתנהל באוניברסיטאות.שיח זה תואם את השקפות הקונצנזוס: משלים עם מגמות ההפרטה ולא יוצא נגדן, רואה את הפערים החברתיים כ"גזרה משמיים", ובעיקר- לא מאתגר את התפיסות הרווחות כמצופה מהדור הצעיר והמשכיל אלא שותף להן כאחרון השמרנים.

המחאות המסורתיות, לא מכילות מסר חברתי כולל וקוהרנטי שמעיד על כך שציבור הסטודנטים יודע שהעלאת שכר הלימוד היא חלק ממגמה כללית בחברה הישראלית ולא חזית הכול. ולמה שיכילו מסר שכזה? ברוב המוחלט של האוניברסיטאות בישראל, ישנן מגבלות דרקוניות על הפעילות הפוליטית בקמפוס. אך המגבלות הללו, החמורות כשלעצמן,אינן אלו המונעות מהסטודנטים לקום ולנסות לשנות. ציבור הסטודנטים רדום והאגודות הן קרש קפיצה לפוליטיקאים כך שעשייה חתרנית אינה באה בחשבון. מרבית אגודות הסטודנטים מורכבות מתאים א-פוליטיים שבכסות היושר ו"היעדר האינטרסים המפלגתיים" פועלות בתוך וואקום רעיוני שאותו ניתן להריח עם הכניסה למרבית האוניברסיטאות ואת חריפותו ניתן לראות ע"י סקירה של הפעילויות הסטודנטיאליותשנשאו אופי חתרני בשנים האחרונות. זו תהיה סקירה קצרה מאוד.

כיום, כשהחברה הישראלית עוברת פשיטת רגל חברתית, כשהעסקה הפוגענית דרך חברות קבלן הפכה לנורמה אותה אימצו כל האוניברסיטאות ללא בושה, כשחינוך בית ספרי הולם כרוך לרוב בהכנסת ההורים והחינוך הממלכתי פרוץ לכניסת בעלי הון אינטרסנטים, הסטודנטים שותקים. לא צריך להיות דוקטורנט בכלכלה כדי להבין שמדינה שמפריטה את שירותי הבריאות והחינוך שלה היא מדינה המתנערת מזכותו של האזרח לחינוך הולם ובעקבות כך רואה את הלימודים הגבוהים כפריבילגיה של עשירים. ניתן גם להסתפק בתעודת בוגר תיכון כדי להבין שמששלה המקצצת את מס החברות ומצמצמת ללא הרף את רשת הביטחון הסוציאלי לאזרח, לא מתייחסת לחינוך כזכות בלתי מותנית.

התמונה המדכאת הזאת לא גורמת לסטודנטים לאתגר את השיח הציבורי.סטודנטים לא מוחים נגד הפערים בזכאים לבגרות, בעד מדיניות של העדפה מתקנת בחינוך היסודי והעל יסודי, בעד העלאת שכר המורה ונגד דריסת הרגל הגסה של בעלי הון בחינוך. אלה ביחד מרכיבים את המציאות העגומה ולכן אם רוצה ציבור הסטודנטים ליהנות משכר לימוד נמוך, הוא חייב לפעול למען שינוי חברתי כולל תוך הפגנת סולידריות חברתית עם ציבורים נוספים.

בבסיס רעיון הסולידריות עומד היגיון פשוט - אם יקפחו את הילד משדרות, בסופו של דבר יעלו גם לי את שכר הלימוד. אם החינוך היסודי יהיו שוויוני יותר, כך גדלים סיכויי לשלם פחות שכר לימוד ודלתות ההשכלה הגבוהה ייפתחו לרבים יותר. אם אאבק למען העסקה ישירה של עובדים באוניברסיטה ובחברה בכלל, גדלים סיכויי לעבוד תמורת שכר הולם בעתיד.

ועדות מסוג וועדת שוחט ימשיכו לקום מדי שנה. הן אינן מקרה ופרי החלטה של שר חינוך כזה או אחר. הן חלק ממגמה ברורה להפרטת החינוך בישראל, מגמה המשתלבת בתוך תהליך מובנה של התנערות הממשלה מאחריות לאזרחיה ופערים חברתיים בלתי נסבלים.
העלאת שכר הלימוד היא שלב אחד בתוך מגדל העוולות החברתיות הצפויות עוד לפקוד אותנו אם נמשיך להכשיר בשתיקתנו כל עוול. על ציבור הסטודנטים להוביל את המחאה החברתית ולהיאבק בכל יום בשנה עם שאר נפגעי המדיניות החברתית-כלכלית של ממשלות ישראל.באופן זה קולנו יהיה אפקטיבי וביקורתי, רק כך נהווה אלטרנטיבה ונחדל ללכת בתלם.

רמי הוד, סטודנט באוניברסיטת חיפה.