פצע דיר-יאסין נפתח מחדש

59 שנים חלפו מאז הטבח ב[[דיר-יאסין]], בו נהרגו מעל למאה מתושבי היישוב, והיום מתקיים שם כמדי שנה טקס זכרון, בהשתתפות הניצולים הפלסטינים. השנה, צורפה להזמנות לטקס הערה: "לאחרונה, קולות חדשים-ישנים המבקשים להפריך את פשעי המלחמה, מקבלים במה מרכזית בתקשורת... חשוב שנהיה שם כדי לזכור את שמבקשים כאן לשכוח".

הנוסח מכוון, כנראה, לספרו של ד"ר אורי מילשטיין, "הספר השחור – עלילות דם בדיר-יאסין". מילשטיין טוען בספרו שסיפור הטבח בדוי ושרוב הדברים שהתפרסמו על הפרשה "אינם מבוססים ושקריים".

בראיון לוואלה! חדשות מבקש מילשטיין להבהיר, כי מחקרו הוא "הפרכה של הגרסה הרווחת לפיה ביצעו אנשי הלח"י והאצ"ל את הטבח". לדבריו, "ניפוח הארועים" למימדים של טבח נשים וילדים בדם קר היה על מנת להכתים את שם הארגונים ולהרחיקם ממוקדי השלטון של המדינה שבדרך. לדבריו, "בהגנה ניסו להכפיש את מפקד האצ"ל דאז, מנחם בגין... הכל נעשה על מנת לגרום לימין להיראות כלא ראוי לשלטון".

מחקרו של מילשטיין עוסק במספר סוגיות. לדבריו, מספר ההרוגים עמד בתחילה על 254 בני אדם וירד בסוף ל-110. מילשטיין טוען כי "כלל לא היה טבח", אלא "לוחמה בשטח בנוי בה יש נפגעים רבים". את העדויות הפלסטיניות על ההתעללות והפגיעה בנשים וילדים הוא משווה ל"הגזמה לגבי הטבח בג'נין בזמן 'חומת מגן'. "אוכלוסיה אזרחית עלולה להיבהל בזמן מלחמה, פחד פסיכולוגי שגורם להחמרת התיאורים".

מרבית הביקורת של מילשטיין מופנית כלפי ההיסטוריון הד"ר מאיר פעיל, שהיה ממונה בשירות הידיעות (ש"י) של ההגנה. לדבריו, "כל הידיעות שלנו על מה שהתרחש בדיר-יאסין מתבססות על כתביו של פעיל וזו בעיה, כי לפעיל היה אינטרס להעצים את הטבח, כי הוא היה מההגנה". לדבריו, יום אחרי המאורעות אמר פעיל לקצין המודיעין מרדכי גיחון שכתב דו"ח על המאורעות: "איזה דו"ח כתבת? תכתוב דו"ח ציוני יותר". "יש לי את זה מוקלט", אומר מילשטיין, ולדבריו "כשפעיל אמר 'ציוני יותר', הוא התכוון שגיחון יכתוב שהאצ"ל והלח"י בעצם טבחו בערבים".

פעיל דוחה את טענות מילשטיין בבוז: "מה שעשו אנשי הלח"י והאצ"ל בדיר יאסין באפריל 1948 הוא מעשה נבלה. אי אפשר לקרוא לזה בשום שם אחר", אמר בראיון לוואלה! חדשות. "היה שם כיבוש ורצח. זו היתה פעולה מיותרת לחלוטין מראשיתה", הוסיף.

"דיר-יאסין היה כפר שקט שלא פגע באף יהודי. מוכתר הכפר אף חתם על הסכם שלום עם מושב יהודי סמוך. הרעיון של האצ"ל והלח"י לתקוף שם נבע מרצון להוכיח שכמו ההגנה, גם הם יכולים לתקוף ולכבוש". "הם רצו שהנהגת הלח"י והאצ"ל", מסכם פעיל, "תקבל מעמד בכורה בהנהגה הפוליטית והצבאית של מדינת ישראל".

על חלקו באירוע, מספר פעיל כי נשלח "כמפקד בהגנה, בשביל לבדוק את יכולותיהם של האצ"ל והלח"י... היינו מעט לפני מלחמת העצמאות, ובהגנה ביקשו לדעת האם באצ"ל יודעים להילחם". "מה שגיליתי שם", אומר פעיל, "הוא שהם לא יודעים דבר בלוחמת שדה. גרוע מזאת, ראיתי שהם יודעים לטבוח ולרצוח... הם כועסים עלי שאמרתי את הדברים, שיכעסו קודם על עצמם".

פעיל תוקף גם את מילשטיין ישירות: "אין למחקרו ביסוס", הוא אומר, "מדובר בתועמלן זול של השיקולים הימניים של המפעל הציוני". על טענותיו של מילשטיין, כי יש אפשרות שפעיל כלל לא היה נוכח במקום, הוא מגיב בכעס: "הייתי שם, ראיתי את הטבח במו עיני. מדוע לא תיחקר אותי מעולם על הדברים שחוויתי שם?".

תושבי דיר-יאסין שישובו לשם לציון 59 שנים לטבח, לא מתעניינים בעימות גרסאות זה, בו מעורבים אצ"ל ולח"י, ההגנה וש"י, אינטריגות פוליטיות ומאבקי כוח.

ליאלי עאכד, בתה של זיינב עאכד המנוחה, מי שהייתה סמל לניצולים ודוברתם הבלתי-רשמית, סיפרה לוואלה! חדשות על החיים בצל טראומת דיר-יאסין. "אמי הייתה בת 20 כשהטבח קרה", אומרת עאכד, "והיא סיפרה לי על היום הארור ההוא עד יומה האחרון... 27 מבני משפחתנו נהרגו", היא מספרת בעצב, "איש מהם לא היה חמוש או נשא נשק".

לדבריה, "הסיפור הזכור לי ביותר הוא על אחיה של אמי. החיילים השליכו רימון אל תוך הבית ואמי ודודי ברחו לחצר. בחוץ, החייל ניגש אליהם ואמר לאמי שעליה לתת לו 250 לירות בשביל שישחררם. היא שילמה לו, אבל מיד לאחר מכן הוא ירה באחיה מול עיניה".

"הטרגדיה הזו רודפת אותנו כל יום", מספרת עכאד, "ומה שאני שומעת על הכחשת הטבח לא נותן לי מנוח". לדבריה, "ישראל אף פעם לא תודה שהיה שם טבח. המדינה אפילו הפכה את השטח לפרטי ולא נותנת לנו לקיים את טקס הזיכרון בתוך הכפר, אלא מאחורי גדרות התיל".

"אל תתחבאו מאחורי פחדנות וחוסר אחריות", היא מבקשת, "היו אמיצים להודות בטעות ולקחת אחריות. זה יכול להיות הצעד הראשון לקראת הבנה בינינו".