ליברמן המפא"יניק

בעיתוני החג נערכו ראיונות עם שר הביטחון פרץ. בהם הוא שטח את משנתו בכל הנוגע לפער בין תפיסת הציבור אותו ואת מעשיו לבין פרץ האמיתי. פרץ שנותר חברתי (אך גם בטחוני); פרץ איש השלום (אך נכון למלחמה); פרץ שפגוע מחבריו למפלגה (אך סלחני); פרץ שנגד אזכור גזענות כלפיו (אך תוך אזכור אין סופי שהוא נגד האזכור); פרץ שבעד התקשורת (ששופכת את דמו); אך בעיקר פרץ שחף מטעויות. היטיב לסכם זאת יובל קרני בכותרת שנתן לריאיון עם שר הביטחון:" לא טעיתי, לא נכשלתי, לא מצטער על כלום" (המוסף לשבת, ידיעות אחרונות).

ובכן, לא מדויק. עמיר פרץ מודה בטעות יחידה - הסכמתו לכניסת ישראל ביתנו לקואליציה. לא כניסתו למשרד הביטחון, לא היותו חותמת גומי של המטכ"ל, לא התנהלותו מול שריו, לא הצהרותיו חסרות האחריות מול אויבנו, וכמובן שלא חוסר היכולת שלו להודות בטעויות. מה כן? זה שהוא חולק עם ליברמן תופינים סביב שולחן הממשלה.

ובכן, מפלגתו של ליברמן אינה מפלגה נחמדה. זה לא התפקיד שלה. לא מדובר על חבורה של דובוני אכפת לי שממלמלים מנטרות של שלום עולמי, אחווה בין העמים, והפניית את הלחי השנייה. ביילין יש רק אחד, וגם זה לפעמים יותר מדי. ישראל ביתנו היא מפלגה שהחליטה שלמרות שהפלסטינים עושים לה צרבת ובומים על הבוקר, בעיקר באוטובוס בדרך לעבודה, זו לא סיבה מספיק טובה לכרוך את גורלנו בגורלם. מתפיסתו המקורית של ליברמן, בעבר יד ימינו של נתניהו, לא נותר דבר מלבד ההבנה ששתי גדות לירדן זה מתכון לחיסול המדינה היהודית. נכון, לא מדובר בסיפור אהבה משולש בין אבו מאזן, הנייה וליברמן, אך כן מדובר בפרגמטיזם. לפחות ברמה האסטרטגית.

אכן ישראל ביתנו אינה מאמצת את הנרטיב הפלסטיני והשמאל הישראלי של כיבוש. הם רואים בפלסטינים עם שגזל את אדמותיו של העם היהודי הנרדף והגולה מארצו ואשר לו, לפי התנ"ך, הברית החדשה והקוראן, זכויות קודמות על הקרקע. ניתן להתווכח על הנרטיב הזה, אך לא ניתן לקחת ממפלגתו של ליברמן את ההבחנה בין צדק היסטורי לבין פרגמטיזם אקטואלי, ונכונותה לפשרות החורגות מאלו שמציעה ה"עבודה". אם נשווה בין הדרך בה "ישראל ביתנו" מציעה לפתור אחת ולתמיד את הסכסוך לבין זו של העבודה, נגלה שניתן היה בקלות רבה מאוד "להצמיד" לליברמן אמא ערביה. למעשה, אפילו מר"צ של ביילין אינה מדברת על מסירת שטחים מעבר לחזרה לקווי 67, בעוד ישראל ביתנו רואה בזאת כורח מציאות.

למרות שפרץ מתעקש לצייר את "ישראל ביתנו" כלא לגיטימית, מסתבר שליברמן מייצג את מה שייצגה פעם מפא"י. מפא"י, בנסותה לשמור על צביונה של ישראל, לא סיפחה את שטחי 67 בשל החשש הדמוגרפי. כך גם "ישראל ביתנו" מבקשת לשרטט את הגבול מחדש כשאזורים פלסטינים מובהקים בתוך הקו הירוק מומרים באזורים יהודיים מובהקים. "שתי מדינות לשני עמים" שכזה. זאת תחת יצירת מדינה אחת פלסטינית בלבד ומדינה אחת דו לאומית בהסכם שלום שמותיר את הסיבה העיקרית לוויתור על השטחים ללא מענה. אמנם מדובר בחילופי שטחים על האזרחים הגרים בם, אך בניגוד לטרנספר, לא עוקרים אף אדם ממקומו. וזו לא תהיה הפעם הראשונה שדבר זה מתבצע בעידן המודרני.

קל לפרץ כנראה לנפנף בדגל האדום של ליברמן, בנסותו לצבור נקודות בקרב חברי מפלגתו. בכך, אגב, אני דווקא מאחל לו הצלחה כיוון שאם אהוד ברק ייבחר בפריימריס של העבודה, עוד נביט על פרץ בנוסטלגיה. אך הדה-לגיטימציה של ליברמן היא בזויה. גם חבל שאינו מזכיר שישראל ביתנו בקואליציה כיוון שהוא, פרץ, לא הצליח לשלוט על חברי המפלגה שלו בהצבעות במליאה.

לא ליברמן אחראי לכתישה המתמשכת של עזה בשל ירי הקסאמים, ללא הצלחה. לא ליברמן אחראי להפקרת העורף הישראלי לטיליי החיזבאללה, וליברמן באמת שלא אחראי לכך שעם כל הדיבורים על שלום נותרנו בעיקר עם מלחמה כושלת. לעומת פרץ, ליברמן, השר עם התואר הכי מופרך סביב שולחן הממשלה,דווקא מפגין ממלכתיות מעוררת הערכה. אך פרץ, כידוע, חף מטעויות אז מדוע שיטרח לקחת אחריות, כשתמיד אפשר להאשים בכל את ה"אליטה", אותה אליטה שהפכה אותו לראש מפלגה.