1.
יום ראשון יום אכזב. אוויר סמיך ריפד כל הלילה את מכוניות העיר בשכבה חומה של אבק.
האובך חדר לריאות האסמטים ולבודדים שנשימותיהם קצובות מבכי. גם אני בדרכי לסופר פארם ושכחתי ימיני נוכח היובש, ומביטה בעורף כיצד עברה עוד שנה על העיר, והיא כבר מתחילה להתרגל.
שינויים אקולוגים נתפסים כשוליים בערים בהם יש ריכוז אינטלקטואלים גבוה. אנשי הרוח מתנחמים בבתי הקפה בשתיית סודה צוננת המשמנת בלחלוחית את צירי העפעפיים והחיך.
הפובליציסטים של הדור הצעיר נהנים מבועות הגזים הקטנות המדגדגות את קצה האף. לשונם בהתאם מתחדדת והם מפרסמים מאמרים תוססים על תרבות וחילופי שלטון. בזכותם מתאפשר הקונפורמיזם הלאומי אך האמת היא ששום דבר לא הולך ונהיה קל יותר, רק מוכר יותר. את זה יודעים הפובליציסטים הזקנים, ולשונם נדבקת לחיכם בפרלמנטים ובחדרי ביתם העבשים.
2.
בהמשך השבוע הזדמן לי ליטול חלק בקמפיין לשמפניה. בעבור חמש מאות וחמישים דולר חלקתי ג'קוזי עם שתי בנות גבוהות. התפקיד שלנו היה להשיק כוסות זכוכית ולצחוק זו לזו בחן. צילומי הפרסומת התארכו לכדי חמש שעות ארוכות, בהן המפיק בפועל פרגן מילוי תדיר של הכוסות. בשעה שש בערב, צעדתי על רחוב ראשי בסמוך לאולפני רמת גן כשראשי מסתובב עלי. הלומת אלכוהול דידיתי על שולי הכביש ושפשפתי את כפות ידי בחוזקה. בצומת מרכזי אחד עצר ג'יפ גדול מאוד ושחור. ממנו הושיטה לי חברת ילדות שטר של חמישים שקלים. אני הבטתי בה, משתדלת למקד את אישוניי במרכז פניה, ראשי קופץ מידי פעם לצדדים בתנועות לא רצוניות וגופי מתנדנד הנה והנה. הרמזור התחלף כבר לירוק, הנחתי את כף ידי שהייתה מקומטת וחיוורת מן המים שספגה על גב חלונה של חברת הילדות שלי. גבותיה קמצו מרחמים, היא תחבה במהירות של השטר לידי ונסעה.
צופרי מכוניות ליוו את הרגש התיאטרלי שרכשתי לי בחמישים שקלים. האדרנלין דילל את האלכוהול וזקופת גב ניצבתי מול שער גן החיות.
3.
אישה הולכת באיטיות בין הכלובים. נעלי העקב שעל רגליה מתחפרות באדמת הכורכר וקרסוליה נפוחים.
מול כלוב גדול של גורילות היא מתיישבת על ספסל ירוק, רגליה נוגעות בשולי הכלוב והיא תוחבת את שפיץ נעליה בין הסורגים ונרדמת.
עיניה נפתחות לתוך עיניים שחורות ובוערות. היא גולשת על ברכיה לגובה העיניים, הגורילה תופס בסורגי הכלוב ומנענעם בכוח. האישה מתקרבת אליו ומניחה את מצחה אל גב אצבעותיו.
בשם דארווין, בשם האקדמיה ובשם הציניות היא מתאהבת בו לחלוטין.
4.
יום שישי בשדרות חן.
יורם קניוק עומד על ארגז פלסטיק ירוק מול חנות תכשיטים, ונואם בגין הטמטמת האנושית.
האבולוציה מתפקדת בלי כל מטרה הנראית לעין, אלמלא אירעה התאונה הקטסטרופלית שהשמידה את הדינוזאורים לפני כ- 56 מיליון שנה, קרוב לוודאי שלא היינו כאן בכלל. ללא הדמוקרטיה שכיננו מהפכנים צרפתים ואמריקנים, או בלי המחשבים שיצרו המתמטיקאים, ישראל לא הייתה מה היא היום. בלי רעיונות של חופש פוליטי, שיוויון וחופש ביטוי הייתה תל אביב מקום אחר לחולטין, מקום אפל מקום וחסר תקווה.
5.
אני תופרת לי חליפת גוף מגומי של טרמפולינה להדוף את שונאי, לא אוריד אותה לעולם - נסו אותי.
*** מערכת וואלה! תרבות מבקשת להבהיר כי רב הקשרים בין המדור למציאות מקריים ושקריים, וכי כל אסוציאציה מסוכנת היא על אחריות הקורא בלבד***