כך תסיים אירוע חטיפה, גרסת בריטניה

15 החיילים הבריטים שנשבו בידי האירנים לפני עשרה ימים יעזבו מחר את טהרן בטיסה. במהלך כל תקופת השבי שלהם התנהל המשא ומתן לשחרורם בטונים מתונים ונטולי התלהמות. גם התקשורת הבריטית הייתה מאופקת ולא לבשה מיד את צבעי היוניון ג'ק ועברה לדום לאומני.

הבריטים אמנם גינו את השימוש שעשו האירנים בצילומים של החיילים באופן מניפולטיבי ובהודאות מפוברקות שלהם בחדירה למים הטריטוריאלים האירניים, אבל גינוי היה הטון החריף ביותר מן הצד הבריטי לאורך כל המשבר. כל מה שהשתמע, אפילו באופן מרוחק כאיום, מיד נשלל אחר כך על ידי גורמים רשמיים ושוב ושוב חזרו ראש הממשלה בלייר ושרת החוץ מרגרט בקט על מחויבותם לפתרון דיפלומטי.

יתרה מזאת, באורח שונה מאוד מן האופן בו התקשורת הישראלית מטפלת בפרשות כאלה, הסיקור התקשורתי לא היה אובססיבי. לא בכל העיתונים תפס הסיפור את הכותרות הראשיות כל הזמן ובמהלך הימים הראשונים למשבר, רצח מאמן נבחרת פקיסטן בקריקט בוב וולמר העסיק את בריטניה לא פחות. איש לא תבע יציאה מידית לפעולה צבאית וכיבוש טהרן בתגובה. איש גם לא עלה על בריקדות וזעק בקול משופם שאחמדינג'ד "לעולם לא ישכח אותו".

לישראל יש מה ללמוד מן ההתנהלות הבריטית במהלך המשבר הזה, קודם כל על איפוק. נכון שאין להשוות את חיזבאללה למדינה האירנית הריבונית וסביר להניח שנסראללה לא היה משחרר את החטופים הישראלים כעבור עשרה ימים כ"מחווה", ובכל זאת אפשר לראות את זה כשיעור בפרופורציות. ראשית לכל, הציבור הישראלי יכול ללמוד מהבריטי אורך רוח. אילו היו יוצאים הבריטים לרחובות בזעם נגד הפייסנות של מרגרט בקט, שטיפלה במשבר ביד רמה, יתכן שהמשבר לא היה מסתיים כך.

מנהיגי ישראל יכולים ללמוד שמאצ'ואיזם לא חייב להיות השיקול היחיד בניהול משבר. לא תמיד צריך לפחד להיתפס כחלשים על ידי הציבור. לפעמים הסירוב לתביעה הציבורית לטחון עד דק עיירות בדרום לבנון יכול להעיד על עוצמה.

נוסף על כך, התקף זעם שבו מדינה מרוקנת את פצצותיה על כל דבר שזז אינו בהכרח אות לעוצמה. בריטניה היא מעצמה אטומית, בת הברית הבכירה של ארה"ב ואיש אינו חושב שכושר ההרתעה הבריטי נפגע כתוצאה מכך שלא הפכה את אירן לעפר ואפר. בריטניה פשוט אינה שוגה בהזיות של כל יכולות ודווקא משום כך, בזכות הכרתה בגבולות כוחה, היא יוצאת חזקה יותר.