הליגה הערבית

עוד הזדמנות היסטורית שהוחמצה

אבי לוזון לא הגיע להלוויה, אופ"א לא קיבלה בקשה לדקת דומיה ועוד צ'אנס לקירוב לבבות פוספס. עזמי נסאר קיבל כבוד מעם אחד בלבד

יוני מנדל
30/03/2007

"אני ניצחתי גם את שרון וגם את ערפאת", זעק עזמי נסאר בשנת 2003, רגע אחרי שריקת הסיום בו ניצחה קבוצתו אחי נצרת את בני סכנין והבטיחה את עלייתה לליגת העל. נסאר הסיר את חולצתו וקפץ על הגדר הרעועה במגרש בנצרת. "הצלחתי לאחד מוסלמים, נוצרים, יהודים ודרוזים", נופף נסאר בחולצתו בהתלהבות, "בקבוצת כדורגל אחת".

רגע השמחה הזה, המזוהה כל כך עם נסאר מאמן הכדורגל ונסאר החולם על דו-קיום, לא יכול לתאר נאמנה את התמונה כולה. עזמי נסאר לא זכה בישראל בכבוד המגיע לו. לא בחייו ולא במותו. ימים אחדים לאחר הניצחון של אחי נצרת, הוא כבר אמר למקורביו שהוא "שמח שעלינו ליגה, אבל עצוב כי בקרוב נרד שוב". במחזור החמישי של העונה הבאה פוטר נסאר מתפקידו. קבוצתו אחי נצרת ירדה שנה לאחר מכן אל הליגה השניה. אבל היעדר הכבוד לנסאר בישראל בולט במיוחד על רקע היחס החם לו זכה בשטחי הרשות הפלסטינית ובקרב האוכלוסיה הערבית בישראל.

הפקס של פלאטיני נותר מיותם

גזבר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ג'מאל זקוט הבטיח ש"בכל שנה יצויין יום מותו של נסאר בטורניר כדורגל שיישא את שמו". דובר התאחדות הכדורגל הפלסטינית ג'מאל אבו-חשיש אמר ש"התאחדות הכדורגל הפלסטינית הקימה סוכת אבלים לזכרו". יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית אחמד אל-עפיפי סיפר כי ברגע ששמע על מותו של נסאר, "מיהרתי לעזוב את קהיר והגעתי לנצרת שעות ספורות לאחר מכן". ראש עיריית כפר קנא ריבחי אמארה הודיע כי המגרש המקומי בעיר יישא את שמו וייקרא "איצטדיון עזמי נסאר".

כל אלו היו החלטות אד-הוק לזכרו של האיש. ובהתאחדות הכדורגל הישראלית? יו"ר ההתאחדות אבי לוזון "לא יכל היה להגיע להלוויה", ודקת דומיה לזכרו של עזמי נסאר במשחק ישראל-אסטוניה לא התקיימה, כי "זוהי הפרה של חוקי אופ"א".

לא ברור מהיכן הגיח תירוץ החוקיות של דקת הדומיה. בירור קצר מול אופ"א מעלה שדקת דומיה של איש ספורט שלא שיחק בנבחרת הלאומית יכול להיות מאושר בבקשה מיוחדת. אילו היו בהתאחדות הכדורגל הישראלית מתאמצים ומבקשים לחלוק כבוד אחרון למאמן כדורגל ערבי-ישראלי, שאימן את נבחרת פלסטין במשך שש שנים, ובכל מקום אליו הלך קרא לחיים של שלום בין הישראלים לפלסטינים, ספק רב אם הבקשה היתה נדחית.

יתרה מזאת, נשיא אופ"א, מישל פלאטיני, שחרט על דגלו את המאבק בגזענות ואת היותו של הכדורגל גשר לשלום, היה בקשרי ידידות עמוקים עם נסאר בשל סיבות אלו ממש. סביר להניח שכל פקס שהיה מגיע אל שולחנו של פלאטיני היה חוזר לישראל עם המלצה מיוחדת. אבל בפקס של פלאטיני, ככל הידוע, לא התקבלה כל בקשה.

"זה עצוב מאוד", אומר יו"ר בני סכנין, מאזן גנאים, בראיון לוואלה! ספורט, "שההתאחדות לא הסכימה לחלוק לו כבוד אחרון בן דקה. ישראל היתה צריכה להעניק לו דקה אחת של כבוד. אם הוא לא קיבל את הכבוד הזה מהמדינה בחייו, לפחות שהיה מקבל אותו במותו".

לחיצת היד שלא היתה

גורג' רטאס, ראש אגף נבחרות בהתאחדות הכדורגל הפלסטינית, אמר לוואלה! ספורט שהעובדה שיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, אחמד אל-עפיפי, שמשמש גם כסגן מפקד המודיעין הכללי הפלסטיני, "שהה במצרים, אבל עזב הכל והסדיר בבהילות כניסה לישראל", מעידה על החשיבות שהיתה לנסאר בחברה הפלסטינית. "יו"ר ההתאחדות הישראלית אבי לוזון היה פשוט חייב להגיע", מסכם רטאס, "גם בשביל לחלוק לגדול המאמנים הערבים בישראל כבוד אחרון, אבל גם בשביל להיות שם עם יו"ר ההתאחדות הפלסטינית ברגע נדיר שבו כדורגל עשוי לשמש גשר לשלום".

לדברים אלו מצטרף גם גנאים: "אם לוזון היה מגיע הוא יכול היה ללחוץ את ידו של אל-עפיפי ויחד איתו להעביר מסר לשני העמים, הישראלי והפלסטיני, שאפשר וצריך לחיות ביחד, כפי שרצה תמיד נסאר". לדברי גנאים, "אפשר אפילו היה לדבר על קיום משחק כדורגל ישראלי-פלסטיני לזכרו של נסאר". "לא תחזור עוד הזדמנות כזו", הוא אומר בעצב, "איך אפשר היה לפספס אותה כך?"

יו"ר ההתאחדות הפלסטינית אל-עפיפי שלל עד כה בכל הראיונות את האפשרות לקיים משחקי ידידות עם ישראל. "כל עוד יימשך הכיבוש לא יהיו משחקים ולא ניתן יד לנורמליזציה", הוא הודיע במספר הזדמנויות קודמות. דווקא על רקע זה היה מעניין לשמוע את דבריו לוואלה! ספורט. "עזמי נסאר היה איש של שלום" אומר אל-עפיפי, "והוא האמין תמיד בעתיד טוב יותר". לגבי אפשרות של משחק לזכרו הוא אמר, "היה סיכוי שהיינו מסכימים למשחק כזה". אל-עפיפי המתין שניה והוסיף, "אני לא בטוח, זו לא החלטה שאני יכול לקבל לבד, אבל בשביל עזמי אני מאמין שהיינו עושים המון על מנת להנציח את זכרו במפעל שיסמל את השלום והדו-קיום בו הוא כל כך האמין".

דקה אחת לפחות

אבל משחק לזכרו של נסאר עדיין לא נקבע, דקת דומיה לזכרו כבר לא תתקיים, לוזון כבר לא יוכל להגיע אף פעם להלוויה שלו, והעולם כמנהגו נוהג.

עזמי נסאר היה אישיות מיוחדת בגלל השילוב הנדיר של מקצועיות ספורטיבית, אהבת אדם ורצון אמיתי ובלתי פוסק להביא להפסקת האלימות ולכינון השלום. "כשהוא קיבל על עצמו את משרת מאמן נבחרת פלסטין" אמר עליו גנאים, "הוא היה גאה מאוד לאמן דווקא שם, והיה גאה עוד יותר כשהוביל אותם לזכיה במדליה ארד באליפות מדינות-ערב, אבל הוא ראה את עצמו כל הזמן כשגריר ישראלי של שלום בפלסטין. לא היה אכפת לו אם אתה יהודי או ערבי. הוא פשוט אהב בני אדם".

בהתאחדות הכדורגל הישראלית עדיין לא הפנימו את זה. אבל אולי עוד יתעורר שם מישהו. אולי תימצא הדרך להנציח את איש הכדורגל עזמי נסאר, שהקדיש את כל חייו לכדורגל, לשלום ולאהבה, שהיה גם ישראלי וגם פלסטיני, ושהיה רוצה שנזכור את זה לדקה אחת לפחות.

* בהכנת הכתבה סייע רמי צדיק, רדיו א-שמס.

עוד בוואלה!

הפתרון לכאב הברכיים קרוב מתמיד - בזכות טכנולוגיה בנעל

מוגש מטעם אפוסתרפיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully