לשנה הבאה בטהרן

בישראל של שנת 2007 רווחת השאלה "מה ניתן לעשות כנגד האיום האירני?". חשוב לא פחות לדון בהשלכות של מעשינו ולחשוב גם מה לא לעשות. עד כה, העמדתה של אירן עם הגב לקיר, חוסר הרצון לדיאלוג אמריקאי איתה והגדרתה כ"ציר הרשע" הפכו את אירן למוקצה בזירה הבינלאומית ואת הפוליטיקה שלה ללאומנית ורדיקלית יותר.

לא בטוח אם בימים שקדמו לסנקציות הייתה אירן מעזה לחטוף 15 חיילים בריטים כפי שעשתה לפני שבוע ימים. אבל היום ניתן להכות על חטא, שכן מיום שנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הפך את הקונפליקט עם אירן לעימות בין ציוויליזציות, נסללה הדרך להנהגה הרדיקלית הנוכחית.

לאירן, חשוב לזכור, יש הרבה מה להרוויח אם ארצות הברית תיפתח אליה ואם ייווצר דיאלוג בין שתי המדינות. מכירת נפט, שיתופי פעולה כלכליים, הפסקת הסנקציות וחיבוק מהדוד סם קוסמים לכל מדינה, ובמיוחד לזו הנמצאת במשבר משל עצמה. אחת ההערכות בנושא זה, היא שאם יימצא הסולם, תמצא גם אירן דרך לרדת מהעץ הגרעיני עליו טיפסה. אבל, כל עוד סנקציה רודפת סנקציה וארצות הברית ממשיכה במדיניות שלה – אנחנו כנראה אף פעם לא נדע מה היה קורה אחרת.

גם ישראל מצידה לא תורמת להרגעת הרוחות באזור. אמירתו של סגן שר הביטחון אפרים סנה ש"מכת-מנע עשויה להיות המפלט היחידי הקיים", דבריו של השר לאיומים אסטרטגים אביגדור ליברמן כי עדיין לא נעשתה פעילות "ממשית" לעצירת אירן, או אלו של "גורם ביטחוני בכיר" באתר צה"ל, כי "ישראל לא תתקוף לבדה את אירן", בהחלט לא מוסיפים יציבות לאזור שסובל כבר שנים מאותה המחלה.

משה שרת, בהיותו שר החוץ הישראלי ב-1956, אמר ערב מבצע קדש, כי דיבורים על כך שאנו "על סיפה של מלחמה, לא רק שלא מונעים אותה אלא מקרבים אותה אלינו". מלחמת קדש הוכיחה כי שרת צדק. אולי זהו גם מצבה של ישראל בשנת 2007.

פרופ' דוד מנשרי, ראש הקתדרה ללימודי אירן באוניברסיטת תל אביב, הוא אחד מאנשי האקדמיה החשובים בארץ בנושא האירני, ובעשר השנים האחרונות הוא קרא מספר פעמים לדיאלוג עם אירן. בראיון לוואלה! חדשות מספר מנשרי כי בכנס הקהילות היהודיות בלוס אנג'לס לפני מספר חודשים היה לו קשה.

"אני אגיד בכנות", מספר מנשרי, "עליתי לדבר אחרי שיו"ר הליכוד בנימין נתניהו סיים את הניתוח שלו לגבי אירן, תוך שהוא טוען מספר פעמים שהשנה היא 1938 ואירן היא גרמניה הנאצית". לדברי מנשרי, "אחרי נאום שכזה היה לי קשה לעלות ולדבר על חשיבות הדיאלוג עם אירן כדרך אמיתית למנוע התדרדרות". אבל מנשרי מחל על חוסר הפופולריות של דבריו, ואמר אותם.

מנשרי, מסתבר, אינו לבד. החתירה לדיאלוג ולא לתקיפה הועלתה בשנים האחרונות כמה פעמים גם על ידי מומחה אחר, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי. אבל כנראה שההפחדה חזקה מכל קביעה אחרת, וגם דבריו של הלוי, כי "ישראל צריכה לנצל את ערוץ ההידברות עם אירן ולהכיר בתפקיד שלה כמעצמה אזורית" נבלעו בלהט הקרב ובהכרזות המלחמה.

בסופו של יום, מכנס הקהילות היהודיות בלוס אנג'לס בחרה התקשורת הישראלית להביא בהדגשה את ציטוטיו של נתניהו, שמעולם לא חקר את אירן, והעיקר שבכותרת היו "אירן", "גרמניה הנאצית" ו-"1938". נתניהו הציע טוב מוחלט מול רע מוחלט, וזו כנראה סחורה הרבה יותר חמה מ"דיאלוג".

נושא נוסף שחייב להילקח בחשבון הוא המשא ומתן הישראלי-ערבי. נשיא אירן הקודם מוחמד ח'תאמי אמר בימי המשא ומתן הישיר בין ישראל לפלסטינים, כי אסור לאירנים להיות "צלחת המרק שהיא יותר חמה מהמרק עצמו". המשפט הזה, הלקוח מעולם הביטויים הפרסי, מבהיר שהאירנים לא יכולים לשנוא את ישראל יותר מאלו הנמצאים איתה בקונפליקט ישיר והחליטו לעשות איתה שלום. בקיצור אמר נשיא אירן, שהאירנים לא יכולים להיות יותר פלסטינים מהפלסטינים עצמם.

במשפט הציורי הזה גלומה האפשרות לקירוב היחסים האירני-ישראלי. אם ישראל תגיע להסכם שלום עם הפלסטינים לגבי השטחים שנכבשו בשנת 1967, ועם סוריה ולבנון לגבי רמת הגולן וחוות שבעא, היא תנטרל בכך את השפעתה של אירן במדינות אלו, ואת השיח האנטי-ישראלי הרווח בה. אז, המרק יתקרר לגמרי, והאירנים ייאבדו את האלמנט הבסיסי שלהם של אי הכרה בישראל. אולי אז אפשר יהיה כבר לדבר על דיאלוג.

על פניו נראה שהקונפליקט הישראלי-אמריקאי-אירני נמצא על מסלול התנגשות, וגם המתיחות הנוכחית עם בריטניה לא מוסיפה יציבות לאזורנו. בסופו של דבר חשוב לזכור, כי אם לא יתרחשו שינויים חיוביים ביחסי ישראל-ערב, אם לא ייפתח ערוץ דיונים אמריקאי-אירני או אם לא יתרחשו שינויים פנימיים בפוליטיקה האירנית, יחווה האזור מלחמה שאת תחילתה אולי נדע - אבל את סופה לא.

שעון החול באזורנו אוזל, והזמן - יקר מאוד. מוטב שישראל תתחיל לחשוב מה עדיף לה לעשות כדי לכבות את האש באזור, ולא להביט מהצד ולראות כיצד המזרח התיכון מתחיל לבעור מול עיניה.