תחזירו את האהבה לנבחרת

לא קל בימינו להיות אוהד של נבחרת ישראל. היו"ר החדש שלה הוא פרובוקטור שנוי במחלוקת, המאמן חמור סבר ואנטיפתי, האיצטדיון מיושן ושנוא, והשחקנים חסרי כריזמה. לו היה מדובר בקבוצת כדורגל רגילה, האוהדים כבר מזמן היו שורפים את המועדון, או לפחות מתייצבים למשחק עם חולצות שחורות. בישראל, מנגד, 50 אלף הכרטיסים למשחק נחטפו כלא היו. עדיין, משום מה, כל משחק של הנבחרת מוציא אותנו מדעתנו. כנראה שאנחנו ממש אוהבים כדורגל.

יש משהו לא טבעי באהדת נבחרת לאומית. מדובר בקבוצה שנפגשת רק לעתים רחוקות, סגל השחקנים הוא שרירותי ולא קבוע, בדרך כלל האוהד המצוי מתקשה להזדהות עם הכוכבים של הקבוצות היריבות (פרטים נוספים אצל עבאס סואן), וגם אם השחקנים לא יעזו להודות בזה - מבחינת רובם הנבחרת היא מטרד.

ככה זה נראה גם אצלנו, ומעמדה של נבחרת ישראל נמצא בירידה מתמדת. האפרוריות של הקמפיינים האחרונים פגעה נואשות בפופולריות שלה. תמיד החזקנו מעצמנו כאנדרדוג הטכני, האמנו בכישרון המקומי, וחשבנו שאם רק נממש את הפוטנציאל שלנו נגיע רחוק. אבל אז הגיעו הקמפיינים המעייפים של גרנט ונילסן, עם הטקטיקה האירופאית המודרנית המשמימה, ולמרות תוצאות בהחלט סבירות - הרגשנו שאנחנו חוזרים אחורה. מאז העם משתוקק לאהוב מחדש את הנבחרת, ולא מצליח.

מרוב ייאוש, עם לב שבור, התחלנו להביט בערגה לימים של שלמה שרף. על אף הכישלונות של שנות ה-90, האשליה היא שבתקופה ההיא יותר נהנינו. היו שחקנים מלהיבים כמו רביבו וברקוביץ', היו אינטריגות בין כוכבים, היו פרשיות שערורייתיות, והדרמה הייתה בלתי פוסקת. יום אחד ניצחנו 0:5 את אוסטריה, יום אחר קיבלנו 5:0 מדנמרק, תמיד התנדנדנו בין קיצונויות. אין ספק, היה אקשן.

אבל אנחנו מתגעגעים לפיקציה. בימים אלה, הודות לפרשנותו המלבבת של שליימה בערוצי הטלוויזיה השונים, קל יותר להתרשם מיהו הבנאדם, מהו האופק התרבותי שלו, מה העומק המקצועי שלו, מהי מידת המיומנות שלו ביחסי אנוש, וכמה אנחנו לא רוצים שטיפוס גס כמוהו יעמוד בראש הנבחרת הלאומית. ובכל זאת, גם אם בתקופת שרף היינו משיגים תוצאה מפתיעה על כל שלוש תבוסות, ההרגשה היא שאנחנו מעדיפים את ההרפתקנות חסרת האחריות שלו, על פני קישור שמורכב מבנאדו ובאדיר.

בקדנציה של גרנט, זו המוכרת בכינוי "מבחן התוצאה", מתחילה הדילמה. התגובות הרעות להישגים שלו טמונות במנטליות המתנשאת שלנו. אנחנו מרגישים מחויבים למשחק מהנה, לאטרקטיביות של שחקני ההתקפה ול"אולה" מהיציעים, כאילו היינו ברזילאים.

הטקטיקה היעילה של אוטו ריהאגל בזכייה של יוון באליפות אירופה לא הרשימה אותנו. למעשה, בזנו לה. אולי מדובר בתרבות לא מפותחת, שמעדיפה להיראות טוב מאשר לנצח, אבל העובדה היא שגם כשאנחנו יודעים את יחסי הכוחות בינינו לבין האנגלים - נצא מאוכזבים אם ייגמר תיקו. במילים אחרות, יש בינינו שמתגעגעים ל"הפסדים בכבוד".

גרנט אולי השיג תוצאות יפות, אבל הכדורגל המכוער שלו לא התאים לנו וייבש לחלוטין את שאריות התשוקה מהתקופה השרפית. הלאה, לקשטן, המאמן הכי גדול בתולדות הליגה המקומית. הוא כבר יראה לאירופים מה זה. מה, לא?

ממש לא. דבר אחד ברור: לשלמה היה את ברקו בשיאו, לגרנט היה את בניון בכושר, לדרור אין כלום. הנבחרת של קשטן היא הקבוצה הכי לא סקסית שהייתה לישראל ב-20 השנים האחרונות. ההרכב הצפוי מול אנגליה הוא האוסף הכי חסר מעוף שזכור זה זמן רב.

העובדה שדיון ציבורי נסוב סביב אי זימונו של מיכאל זנדברג, שחקן שמעולם לא תרם לנבחרת, ממחיש את גודל המצוקה. בניון בכושר מזוויע, בן סהר מחמם ספסלים, בלילי הוא אניגמה, בן שושן המחמיצן הוא לא יותר ממחליף של שוונקי. היחידים שמצפים מהם להפתעה חיובית הם טוטו תמוז ושפונגין. המצב קשה.

המשחק מול אנגליה הוא צומת. או שמהמרים על ההרפתקנות של שלמה, או שחוזרים למשחק המבוקר של אברהם. הצבתם של בנאדו ובאדיר בקישור מראה בבירור לאיזה כיוון מושך קשטן. מול קרואטיה הוא נוכח לדעת שאין הפסדים בכבוד, כי גם 4:3 יכול להיראות מכוער. השאלה היא איזו גישה תחזיר את האהבה לנבחרת.

לצערנו, חייבים להיות ריאלים. אם לא יקרה נס, אין מה לדבר על ניצחון, הם טובים מדי. אבל אם כבר מתפשרים על תיקו, דרור, אז אנחנו דורשים נבחרת לוחמנית ויצירתית, עם תעוזה התקפית, עם חזון ואמונה. מאסנו בשיעמום, מיצינו את הבונקרים, אף פעם לא באמת קנינו את התירוצים של אברהם. זה המשחק שיכריע אם אנחנו חוזרים לאהוב את הנבחרת, או שניתן לה גט באופן סופי (או לפחות עד המשחק הבא).