האופרה "אלקטרה" בפסטיבל ישראל - אינטנסיבית ורבת עוצמה

מאת הרי גולומב

"אלקטרה" של סופוקלס, היוצר הגדול מהמאה החמישית לפני הספירה, היא אחת מסדרת טרגדיות מיתולוגיות שבמרכזן קללת-דורות הרובצת על בית המלוכה של יוון. זוהי שרשרת דמים של רציחות, נקמות וקורבנות אדם. נפתולי הנפש והיצרים חושפים כוחות אפלים השוכנים בלב כל אדם, והוגים מודרניים כזיגמונד פרויד הוסיפו בפרשנותם לעכשוויות הנצחית של המיתוסים הקדומים.

"אלקטרה" בליברטו (טקסט אופראי) שכתב המשורר הוגו פון הופמנסטל (בעקבות סופוקלס) היא זעקה אינטנסיבית ורבת עוצמה, ללא הפסקה. לעתים כבושה וחנוקה, ולעתים מתפרצת בקול גדול, אך תמיד מבטאת אותם יצרים גועשים שלעולם אינם באים על סיפוקם.

"אלקטרה" של ריכרד שטראוס - המוזיקה, שהיא זכות קיומה של כל אופרה - נכתבה בעשור הראשון של המאה העשרים, והיא צופה אל לב אותה מאה, מכמה בחינות: חוסר-היציבות המתמיד, הפורץ את גבולותיה של טונאליות כפויה-כביכול; האקספרסיביות המעוותת, המורדת בכל אידאל של יופי; היפוך ההירארכיה בין מתח לרגיעה. הדיסוננס שולט ברמה בשפה המוזיקלית, והאקורדים הרוגעים הבודדים נשמעים זוהרים במיוחד בגלל נדירותם.
העוצמה הדרמאטית סוחפת, אבל יש כאן גם משהו אנטי-דרמאטי: חסר הניגוד המוזיקלי בין האיכויות השונות. ההבדלים המוזיקליים בין רגעי יאוש ותקווה, צער ושמחה, אהבה ושנאה, אינם מתבלטים מתוך השפה המוזיקלית של עוצמה רגשית מתוחה ומתמדת, ולא ניכר ניגוד מוזיקלי מאפיין בין הדמויות הנאבקות זו בזו. כאן טמונה לדעתי חולשתה העיקרית של אופרה חזקה זו.

"אלקטרה" של הבמאית רנה ירושלמי ושאר מעצבי ההבט התאטרוני - ובראשם צייר התפאורה דוד שריר ומעצב התאורה אבי-יונה בואנו (במבי) – היא הצגה אפלה וקודרת, שזעקתה פולחת את השמיים מתוך רקע של אפור עקשני. בניגוד מובהק לצבעוניות המרהיבה ועתירת הדמיון של "טורנדוט", ראינו כאן עולם חזותי שעוצמתו נובעת מן המונוליטיות הנזירית שלו. על רקע זה נחקקים בזיכרון החזותי הצבע האדום של הדם, גולת הכותרת של הנקמה הגואלת, והאור המסנוור המכה בעיני הקהל ברגע האחרון ממש - אור של מוות, שאינו חושף דבר, סיום בוהק לחיי סבל דהויים.

"אלקטרה" של המנצח אשר פיש ושאר המוזיקאים היא הישג כביר של הבעה מוזיקלית צרופה, סוחפת וכבושה גם יחד, תוך ניקיון טכני המרשים בפני עצמו. מבצעי האופרה הזאת אינם מתפשרים עם הקהל ואינם מחזרים אחריו, אינם מנסים לרכך קושי, להקהות חריפות או להמתיק מרירות. התזמורת נשמעה חדה וצלולה, שותפת שוות-זכויות בהבעה המוזיקלית, גם אם לעתים נדירות האפילה על הזמרה.

כל הסולנים עמדו בהצלחה רבה באתגרים הכמעט-על-אנושיים של תפקידיהם התובעניים. בהשוואה הבלתי-נמנעת בין הסולנים עמדה מרי-ג'יין ג'ונסון (הטובה-מאוד בנוכחות המתמדת של תפקיד אלקטרה) בצילן הענק של טינה קיברג (המצוינת בתפקיד האנושי-ונשי של האחות כריזוטמיס), ושל ריינהילד רונקל (המעולה בתפקיד המצמרר של האם קליטמנסטרה). קולה העמוק והמזעזע של רונקל מהדהד באוזני המאזין שעות רבות אחרי סיום ההצגה. קלאודיו אוטלי, בתפקיד דל הכמות אך המשמעותי של האח אורסטס, סיפק קוטב גברי רחב-ממדים באיכותו למאזן-האימה המוזיקלי של היצירה הגדולה הזאת.

טכנולוגית ההגברה שהופקדה שוב בידיו האמונות של גדעון כפן הוכיחה את עצמה גם בתנאים המיוחדים של התאטרון הרומי בקיסריה.

מי שמחפש ערב של בידור או התמוגגות מיפי המוזיקה והבמה – אין לו מה לחפש בקיסריה בערבים הקרובים. אבל מי שמוכן לחוויה עזה וטורדת, שבה מוזיקה ותאטרון חוברים יחד לדרמה סוחפת-תחושות וסוחטת-רגשות, מוטב שירוץ לקיסריה כל עוד לא ירד המסך על הפקה מעולה זו.

הכותב הוא מבקר מוזיקה ופרופסור בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל-אביב, המלמד בחוגים לתאטרון ולמוזיקולוגיה ובתכנית הרב-תחומית באמנויות.