בית לחם, מסתבר, היא לא רק מקום הולדתו של ישו. מכל ערי הרשות הפלסטינית מתגאה בית לחם במספר הרב ביותר של מוזיאונים. מוזיאון שמן הזית, מוזיאון כנסית המולד, מוזיאון הטבע ומוזיאון האריגה הם רק חלק ממה שיש לבירת המוזיאונים הפלסטינית להציע. אולם אף אחד מהמוזיאונים בעיר לא יכול להתחרות, לפחות לא מבחינה היסטורית, במה שיש למוזיאון הפולקלור הפלסטיני להציע. שם תמצאו חדר מתקופתו של ישו, חצוב בסלע ופתוח למבקרים. והמחיר? ללא תחרות.
בעיר העתיקה של בית לחם, שתי דקות הליכה מכנסית המולד, נמצא מוזיאון הפולקלור. בערבית הוא נקרא "בייתונא א-תלחמי" ("בית לחם ביתנו") והוא הוקם בשנת 1972 על ידי קבוצה של נשים פלסטיניות בהנהגתה של ג'וליה דבדוב. הקבוצה היתה הגרעין המייסד של מה שייקרא לימים "התאחדות הנשים הפלסטיניות", ודבדוב היא היום יו"ר הארגון בבית לחם. החלום שלהן היה שאורח החיים הפלסטיני לאורך הדורות לא יישכח, ושהילדים הפלסטינים יוכלו לראות ולמשש מקרוב איך חיו אנשי בית לחם לפני מאות שנים.
"חשוב היה לנו לשמר את מה שהתחיל להיעלם", אומרת דבדוב לוואלה! תרבות, "את המורשת הפלסטינית המסורתית שהחלה להיטשטש אל מול המודרנה, את האוכל הפלסטיני, את כלי הנגינה ואפילו את שמות הרהיטים ואת מבנה הבית". דבדוב מדברת בשטף. היא בת יותר מ-80, ילידת בית לחם ובת למשפחה בית לחמית אסלית, שהמוזיאון הפך לה למפעל חיים. במהלך הריאיון הדיבור שלה לא נפסק, משפט אחד נוגע באחר, והיא דולה ממוחה מילים ומונחים בערבית, שלדבריה "צריכים להיאמר בשביל שילדי פלסטין לא ישכחו".
אל-טבליה, רבאבה ודושאק הכיסא
המוזיאון בנוי משני חלקים. בחזית נמצאת האטרקציה של המקום, "החדר מתקופתו של ישו", שבעצם לא קשור ממש לקונספט של המוזיאון. המבנה השני מהווה את ליבו של המקום, והוא למעשה בית פלסטיני מהמאה ה-19 שקירותיו נשתמרו באופן מלא, ושלחדריו הוכנסו החפצים והמסורות שעל שימורם ולימודם עמלה כל כך דבדוב. בכניסה לבית יש חצר פנימית, ששם מספרת דבדוב "היו נוהגים לשכן את חיות הבית". לא מדובר בחתולים או בכלבים, אלא ב"חמור, כבש ועז", שלדברי דבדוב היו "האוצר של הבית הפלסטיני".
החדר הראשי של הבית, ולמעשה של המוזיאון כולו, הוא חדר האורחים הגדול, ששימש "גם כחדר עבודה לכל דבר במשך היום". על הקירות תמונות וציורים של בית לחם מהמאות ה-18 וה-19 ותמונות של משפחות פלסטיניות. בתוך החדר נמצאים פריטים רבים המסודרים לפי פינות החדר. "בצד ימין אפשר לראות את ה-דושאק, שזו בכלל מילה מהתקופה העותמאנית, שהיה מין כיסא מברזל", אומרת דבדוב, "ובצד שמאל נמצא שולחן האוכל הנמוך, אל-טבליה, שבני הבית היו יושבים על הארץ ואוכלים עליו".
דבדוב ממשיכה בתיאור החדר. "במרכז אפשר לראות את התנור המסורתי לחימום ואת מכונת האריגה", אומרת דבדוב, "ולצידה מבחר גדול של אריגים ותכשיטים, שהיו כולם עשויים בבית". "בצידו השני של החדר", נאנחת דבדוב, "יש את ארון כלי הנגינה". לדבריה, "כלי הנגינה הפלסטינים גם הם נעלמים, וחשוב שהם יהיו פה בשביל שנלמד עליהם". היא עוצרת לשניה וממשיכה, "הרבאבה (חליל מסורתי), העוד, הטובאלה (תוף עשוי עור עיזים), הכמאנג'י (מעין כינור) והדאף (כלי הקשה) היו פעם מרכז ההוויה המוסיקלית שלנו".
החדר הבא הוא המטבח. חדר רחב מלא בסירים בגדלים שונים. "פעם כל ארוחה היתה לכל המשפחה", אומרת דבדוב, "ולכן אפשר לראות כאן סירים בגדלים של 30 ליטר ויותר". דבדוב מספרת שהמשפחה הפלסטינית המודרנית קונה רבים ממוצרי המזון שלה בחנויות, אבל לדבריה, "פעם, כלי לטחינת קפה, קערה לכיתוש שום, בד להכנת לבנה, באר מים בלב החדר וארון מיוחד לקמח היו מוצרי יסוד בכל מטבח".
אין ילדים מאז שנת 2000
דבדוב מספרת שבעבר היה המוזיאון האינטימי מוקד עליה לרגל של ילדי בתי הספר הפלסטינים. אבל לדבריה, "ככל שחלפו השנים נעשתה ההגעה לבית לחם קשה יותר ויותר". "בהתחלה היה עוצר", היא אומרת, "אחר כך סגרו לגמרי את הכביש ושמו מחסום בכניסה לעיר, ובסוף בנו את החומה שמנתקת אותנו לגמרי מכל הגדה המערבית". היא מספרת שבשנות ה-80 היו מגיעים למוזיאון קבוצות מאורגנות של ילדים מקלקיליה, טול-כרם ג'נין ושכם. "אבל היום, כמעט ולא באים", היא אומרת, "וקבוצת הילדים האחרונה שהגיעה מחוץ לבית לחם היתה בשנת 2000". כמה מבקרים יש כל שבוע? עשרות?. "הלוואי", מתעצבת דבדוב, "בודדים בלבד".
ג'וליה דבדוב מקווה שהמוזיאון עוד יחזור לימיו הטובים ומזמינה מכל הלב לבוא ולבקר. "הוא פתוח כל יום משעה 08:00 עד 12:00 ומשעה 14:00 עד 17:00", היא אומרת, "ויש שלוש בנות שהתפקיד שלהן זה להסביר על המקום ולענות על שאלות". המחיר, שמונה שקלים, נועד לכסות על הוצאות האחזקה. "אבל יש גם חנות מתנות", מזדעקת, דבדוב, "ושם אפשר לקנות מבחר גדול של אריגים אמיתיים, כריות, צעיפים ומפיות שולחן יפות".
"אתם משוגעים ואנחנו משוגעים"
דבדוב מסמנת שהראיון אוטוטו נגמר. אבל לפני סיום היא מתייחסת לשיתוף פעולה שניסתה ליזום עם מוזיאון ישראלי. "הלוואי שזה היה מצליח", היא עונה מיד, "ניסינו, דיברנו עם ICOM (העמותה הבינלאומית של המוזיאונים) והתחלנו פרוייקט עם ישראל, אבל אי אפשר היה להצליח. המחסומים, החומה, ההיתרים, הסגרים, פשוט לא אפשרו לנו לעבוד". דבדוב מבקשת למסור בכל זאת מסר אחרון לישראלים. "חבל", היא אומרת, "חבל שאין שלום ושאתם לא יכולים לבוא למוזיאון ולראות בעיניים שלכם שיש לנו את אותה המסורת ואת אותה התרבות ואת אותה ההיסטוריה". "אבל אין מה לעשות", היא עונה לעצמה, "אתם משוגעים ואנחנו משוגעים".
