תומר והשרוטים

זרם התוכניות וסדרות הטלוויזיה על ניתוחים פלסטיים, שמאיים להטביע אותנו בשנים האחרונות, לא עוסק במרדף השווא אחר אידיאל היופי הבלתי אפשרי שהציבו מעצבי בובות הבארבי. מי שחושב כך, כנראה תקוע אי שם באמצע שנות ה-90, כש"בברלי הילס 90210" עוד הייתה רלוונטית. בימינו, ב"ד'ר 90210", ניתוח להסרת עור מיותר מאיבר המין של נערה אמריקאית מקבל קלוז אפ שגם טום קרוז היה מייחל לו. מנגד, אפילו מסלולי האופנה הנחשבים מחרימים בנות שחושבות שלהראות כמו סוכריה על מקל זה סקסי. איך שלא תסתכלו על זה, ניסיון לצאת חוצץ נגד הגלובליזציה של הבלונד נראה מיושן כמו האף של מייקל ג'קסון.

גם תומר היימן יודע שגל הצדקנות הוא פאסה. ב"סינדרלות", הסדרה החדשה שלו, כמו במרבית העשייה שלו, הוא מתחמק מזמניותו של הטרנד על ידי כך שהוא לא עוסק בטרנד עצמו אלא בנגזרת שלו, שמסתתרת מאחוריו ומדי פעם צצה ועושה 'קוקו'. ב"תומר והשרוטים" הוא עסק בעוני דרך קבוצת תיאטרון של נוער במצוקה, ב"בובות של ניר" הוא חשף פן צדדי ונסתר בעולמם של העובדים הזרים, ועכשיו, כנראה, הוא מנסה לעשות את אותו הדבר ליקום הנפלא ועצום המימדים של הניתוחים הפלסטיים.

היימן לא יכול, כמה חבל, להגיע לרמות העירום והדימום שבהם מתהדרת "ד'ר 90210", ריאליטי הניתוחים המשובח והמחליא שמשודר בערוץ E. מבחינה זו הוא לא מתחרה אפילו בגרסה המעודנת של ערוץ 10 ל"הברבור" האמריקאית, "המראה", שהסדרה של היימן הוצבה, שלא במקרה, ברצועת שידור מקבילה לה. היימן ידע שאם הוא רוצה לנצח עם הקלפים שחילקו לו, כדאי לו לעבור לשולחן משחק אחר, וזה בדיוק מה שהוא עשה.

כשכיוון המסר החברתי הנוקב מוצה, וכשבתחרות הגועל והסקס מנצחים אותו בנוק-אאוט, היימן חוזר אל הלחם והחמאה שלו: הסיפור האנושי הקטן, שמאפשר מבט מהורהר ואינטלקטואלי. כלומר, ברור שהוא רוכב הן על סוס הצדקנות הגוסס והן על חמור הריאליטי, אחרת לא הייתה שום סיבה לקהל של ימינו לצפות בתוכנית, אבל הוא מחביא את המניעים ה"בזויים" האלה מאחורי תחקיר אובייקטיבי ורגיש על אנשים, כמוני וכמוכם, שהולכים לעשות ניתוח אחד שישנה את חייהם.

בפרק הראשון נחשפנו לארבעה פציינטים נחמדים: הדוגמנית שרוצה ציצי, כי הדבר היחיד שמפריד בינה לבין הוליווד וליאו זה בר וזוג כרטיסי ביקור מהודרים; המשוגעת שכבר עשתה תחת, ציצים (פעמיים), אף, מתיחה, שאיבה ושפתיים, ועכשיו, על רקע כפתורי חולצתה הנאבקים לשמור על התפר המחזיק אותם, היא רוצה חזה טייק שלישי; הגבר בעל השדיים; ובעלת האף היהודי הבולט.

לו היה היימן באמת מעוניין לקחת זווית שונה של הסוגייה, ולאתגר את הצופה עם איזה טעם שונה ושלם, הוא היה מתרכז בשני הפציינטים האחרונים. הם מציעים אפשרות שחורגת מהסטריאוטיפ של המנותח: כזה שיש לו סיבה לגיטימית ואמיתית ללכת לניתוח. הניגוד בין הגבר השמן לבין אשת החוטם לבדו מספיק לסדרה: זה מדבר על חיים ללא הטרדות, אבל בכל זאת הולך לחתוך בבשר החי, וזו מדברת על התנכלויות אנטישמיות של ממש בגלל אותו סממן גופני-אתני.

שתי הפציינטיות הראשונות הן נשים מפונקות, שהעולם המודרני סיחרר אותן, וכאלה כבר ראינו מספיק. הן לא מוסיפות דבר שהנשים בתוכנית האמריקאית לא נתנו כבר מזמן, הן מבחינת המוכנות להיחשף מול המצלמה והן מבחינת התובנות שלהן לגבי הסיבות שהביאו אותן אל מתחת לסכין. אבל היי! בלעדיהן לא היינו רואים שבריר פיטמה מפוקסלת כבר בפרק הראשון! ובדיוק בשביל זה הן שם – כי הטלוויזיה של היום דורשת, בינות לתיעוד בני האדם, גם קצת דם, יזע, דמעות וזרע, וכנראה שבחורים כבדי משקל ונשים נשריות לא מספקים את זה, ובעיקר לא את המרכיב האחרון.

הסדרה של היימן ניצבת בתום הפרק הראשון מול צומת: אם הוא השכיל להתרכז בצד הלא מואר של הניתוחים, כפי שעשה בסרטיו הקודמים שהוזכרו, יש לסדרה הזו סיכוי להיות משהו מוצלח. החומרים לבחירה כזו הונחו בפרק הראשון, ועתה יש לבנות על בסיס זה. אבל אם דעתו של היימן הוסחה בגלל ציצים סיליקוניים, הוא עומד להפסיד לד"ר האמריקאי בנוק אאוט, ואפילו, אם כי בנקודות, לשידור חוזר של פרנקשטיין סטייל הדצה.

"סינדרלות", סדרה דוקומנטרית על מועמדים לניתוחים פלסטיים. ימי ש', 22:45, ערוץ 2