לפני ימים אחדים, לאחר בחינה באנגלית ומעט לפני בחינה במתמטיקה, התקשרה אלי חברה וסיפרה לי על בתה בת ה-15 שחזרה הביתה נסערת. מה קרה? היא לא מצליחה זה זמן רב להבין כיצד זה שבכל פעם כשיש בחינה באנגלית ובמתמטיקה, מתווספים תלמידים נוספים לאלו שכבר מצוידים באישורים מתאימים להיבחן, כשבידם עזרים נלווים ומקלים כמו מילון אנגלי עברי אלקטרוני ומחשבון.
אלו גם אותם תלמידים שזוכים בדקות איכות נוספות, דהיינו תוספות זמן, על מנת לסיים את מטלות הבחינה ואחר כך יוצאים כשהם בדרך כלל מאושרים וטובי לב. בצד ממתינים למורה אלו שבוכים 'לא הספקתי' אחרי לילות לבנים של שינון ולימוד בעל פה.
אם מערכת החינוך לא תקל על המתקשים, יישארו אותם תלמידים בשוליים וללא עתיד המתאים ליכולתם. אכן, ילד יכול להיות עם מנת משכל גבוהה ביותר אך לא יצליח להגיע להישגים משמעותיים בלימודים בשל ליקויי למידה שונים. הקושי להתיישב רגועים על כיסא ולהכין שיעורי בית אינו בא רק מעצלנות וחוסר מוטיבציה. ישנם משתנים אחרים, פיזיולוגיים, מולדים, סביבתיים ואחרים שמקשים על התלמיד להיות כמו רוב חבריו. אם לא יאובחן ויקבל את התמיכה והסעד הנדרשים, שאינם רק תוספת זמן אלא גם טיפול בליקוי המאובחן, החברה לא תעשה את הנדרש.
אישורים אלו הפכו בשנים האחרונות למבוקשים יותר ויותר ולכאלו המצילים למעשה את לקויי הקשב והלמידה בדרכם לצבירת נקודות זכות במסלולי הלימוד השונים, החל מבית ספר יסודי ועד לאקדמיה. הסוגיה הפכה למוכרת גם בקרב מעניקי ההטבות בקופות החולים ובשנים האחרונות קיים החזר חלקי בהשתתפות בעלויות האבחון, המגיעות ממאות רבות של שקלים לאלפים.
אחת הבעיות בשיקום אותם תלמידים ויצירת העדפה מתקנת מבחינתם נוגעת, קודם כל, בהשתתפות בעלות האבחונים, זו שמותירה לעיתים את חסרי היכולת הרחק מהדרך להצלחה, וחבל. לא צריך מחקרים וסטטיסטיקה כדי להבין שלעיתים הפריפריה חסרה את מה שהעירונים והקרובים לצלחת זוכים בו.
הואיל ומדובר בתופעה ולא במקרים בודדים, המערכת החינוכית בכללותה צריכה לעשות מעט סדר בסוגיה ולשאול את עצמה האם אין מקום שכל תלמיד במדינת ישראל יזכה להיות מאובחן, בכמה תחנות לימוד בחייו. כך לדוגמא במהלך שנת הלימודים הראשונה, במעבר בין בית הספר היסודי לחטיבת הביניים ובטרם כניסתו לתיכון. לגבי האקדמיה, גם שם רצוי שהדברים יהיו מובנים כחלק מבחינות הכניסה ויאתרו את הנזקקים על פי אותם קריטריונים וכחלק מאיתור היכולת והפוטנציאל הלימודי.
נכון שיש גופים תומכים ומסייעים אך ברור שלא כל מי שצריך ויכול מגיע לאבחון. משרד החינוך הוא הכתובת לעשות מעשה בנדון , גם במחיר של תמיכה כספית באמצעות תקציבים ואולי אף באמצעות חוק שיגע בזכויות ילדים ותלמידים בכלל לאבחון כזה.
האבחונים יכולים קודם כל לשמש את אלו הנזקקים להקלות אך גם את מערכת החינוך בכללותה, זו שקובעת את תכניות הלימוד, השיטות והאמצעים ללמוד. זאת ועוד, גם רווח חברתי טמון בצד האיתור שהרי כישורים חברתיים כבולים לעיתים באותם לקויות למידה. מכאן, חשוב שבעיות תאותרנה מילדות, אחרת קיימת סכנה להיווצרות מצוקה ברמות אישיות הגולשות עד לגיל הבגרות ואף מעבר לכך, למישורים של פיתוח זוגיות, השתלבות במקומות עבודה וכמובן שרות צבאי ועוד.
במקום השקעה בלתי מוגבלת בוועדות בודקות של משרד החינוך על שיטות ותוכניות ומהות מסגרות הלימוד, ועדות שדוחותיהם מעלים אבק ולא מיושמים, יש לגייס תקציבים לגיוס מורים מאתרים ומטפלים בשיקום לומדים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב ומורים המתמחים בהוראה מתקנת. ובכלל, אולי חשוב שכל מורה בישראל יתמקצע גם באיתור וגם בהוראה מתקנת ויוכל מחד לאתר את המתקשים ומאידך לטפל ולגשר על פערי הלומד המתקשה במטרה להתגבר על הקושי.
אבחון לכל תלמיד
נורית אמיתי
16.3.2007 / 9:11