איך נקרא למלחמה - ההצעות שלנו ושלכם

המלחמה בצפון הסתיימה לפני יותר מחצי שנה, אך בישראל עדיין רבים על המנגנון שיקבע את השם למלחמה. למרות שכולנו משתמשים ב-"מלחמת לבנון השנייה", מונתה וועדה ציבורית מטעם שר הביטחון עמיר פרץ לקביעת השם שירשם בדפי ההיסטוריה. אלא שבלשכת ראש הממשלה לא מרוצים גם מההחלטה הזאת של פרץ. על אף שהחוק קובע כי משרד הבטחון הוא זה שנותן שמות למלחמות, מעדיפים שם שוועדת השרים לענייני סמלים וטקסים היא זאת שתחליט איך נקרא למלחמה האחרונה.

בניסיון נואש לקצר את הדיונים המיותרים בוועדות השונות ולסייע ליושבים בירושלים להחליט איזה שם יזכר לדראון בתודעה הקולקטיבית, מביאים כתבי וואלה! חדשות את השמות שלהם למלחמה:

או "כאפה". כי יאללה, נרדוף אחריהם, נכסח אותם, ניכנס בהם. מי הם בכלל? הבחישה הארוגנטית בשערות החזה והמטאפורות הפאליות שלטו במוחם של מקבלי ההחלטות בתחילת המלחמה. נסראללה לא ישכח מי זה עמיר פרץ, נעשה אבק מהדאחיה, נכבה להם את החשמל בביירות, נחדור, נשיג, נחלק שלל.

אבל הנשק של האנדרדוג הוא צ'פחה לעורף בהתגנבות לאחור, ופתאום קורס בית בחיפה, ופתאום חיפה שוב אדומה, אבל לא מסוציאליזם אלא מדם ובושה. והנה שוב מתברר, הפעם לא רק בתרגילי מוכנות כושלים של הג"א (להלן: פיקוד העורף) אלא הלכה למעשה, שהעורף אצלנו מתפוקק. אף אחד לא מאכיל את הקשישים והנכים במקלטים. אף אחד לא עושה מקום לילדים מופגזים. מדינה שהתפרקה מרצון ולחלוטין מאחריותה לאזרחיה לא יכולה להסתיר עוד מה זה אומר. עכשיו מי ילד הצ'פחות של האזור, מי?

הפנקס שלי נשאר פתוח, והיד רושמת. יש הרבה חשבונות פתוחים במלחמה הזו, והראשון שבהם הוא החשבון שפתחו נבחרי הציבור עם האנשים שהביאו אותם עד הלום. בין החשבונות הפתוחים שנסרב למחוק מהתודעה הציבורית – החוב שלנו למילואימניקים שהצליחו לחזור בחיים למרות, ולא בזכות. חובה של הממשלה למשפחות החטופים. חובנו כציבור למשפחות החללים שלא לוותר ליושבים בקרית הממשלה. וגם החובה של המדינה לתושבי הצפון.

אנחנו לא נשכח – כי אין מצפון פנימי ואתיקה שלטונית ראוים שיעשו את זה במקומנו. אם נרשה לעצמנו להימנע מהפנקסנות הזו, נאפשר למי שעמד מאחורי הכישלון של הקיץ האחרון לצאת מזה נקי. ההערכה היא, שמסקנות דו"ח ועדת וינוגרד יגרמו בסופה של נפילת שורת הדומינו לבחירות חדשות. זה לא שיש לי חיבה לממשלות קורסות ולכלכלת בחירות, אבל אם אנחנו רוצים להימנע מעוד גרסה לחום יולי אוגוסט גם בקיץ הבא – אולי עדיף שדווקא פה, נהיה קטנוניים ונחזיק חשבון פתוח.

זו הייתה מלחמה בה חיילים, אזרחים וחטופים כאחד - הופקרו. זה התחיל מהפקרת המערך הסדיר והמילואים ללא ציוד לחימה או אספקה. האזרחים הופקרו כי השאירו אותם לגווע במקלטים. ומי שלא הצליח לברוח מהתופת בכוחות עצמו, נסמך על טוב ליבם של עמותות וארקדי גאידמק.

מעל הכל – הופקרו החטופים. הם הופקרו בזמן הפעולה, כשלקח שעה להבין שהם נחטפו. הם הופקרו במהלך המלחמה, כי אף אחד לא עמד במטרה המוצהרת שלה. ומאז תום המלחמה, נראה שהיחידים שפעילותם לשחרור החטופים מורגשת הם בני המשפחה, כאילו הממשלה פטורה מדאגה לשלושה.

הציבור הישראלי למוד הקרבות יודע מחירה של מלחמה מהו. אלפי החללים שידעה המדינה הצעירה שלנו, טקסי הזיכרון, בתי הקברות המלאים ואלפי נכי צה"ל, מזכירים לכל ישראלי את מחיר המלחמות. לכן, אנחנו יודעים היטב שלמלחמות צריך לצאת כשאין ברירה.

אלא שבמלחמה האחרונה היתה ברירה. העילה למלחמה - החזרת החטופים, הייתה מופרכת מיסודה. הרצון להחליש את חיזבאללה דרך תקיפה של אזרחים לבנונים גם הוא היה תלוש מהמציאות. התוצאה הייתה שחיזבאללה נתפשה כמגינת לבנון וכוחה התחזק. אפילו הניסיון לטעון שהצדק איתנו, "כי הם התחילו", לא עמד לישראל, כש-1,100 אזרחים לבנונים קיפחו את חייהם. הכניסה הקרקעית, תקיפת האזרחים, היעדר החזון המדיני - הוכיחו שהממשלה שהחליטה לצאת למלחמה כשהיא "חושבת מהבטן" ולא מהראש. 119 חיילים מתים ועוד 44 אזרחים, היו רוצים לשאול את שרי הממשלה האם באמת לא הייתה להם ברירה.

גם במלחמה הזו, כמו ברצח רבין שמענו בעיקר: "סרק סרק". אולמרט בטוח שזה מבצע, פרץ חושב שזה משחק וחלוץ בכלל לא סומך על החיילים שלו. המחשה של קריקטורת שלושת הקופים: לא רואה, לא שומע ולא מדבר.

אם כך נראה ניצחון, איני יודע מהו כישלון. 163 הרוגים, ללא לחימה רצינית מעבר לגבול. אבל לדאוג? למה לדאוג? הם מפטירים "סרק סרק" ואנחנו מיד נרגעים, למרות שאנחנו יודעים שמשקרים לנו. אולי זו המנטליות שלנו לפתור כל מצב עם הדחקה: "לא קרה כלום, הכל בסדר". כך הרי יותר קל להסתגר ולהימנע מפתרון בעיות בדרך הקשה גם כאשר האלימות גואה והשחיתויות מתנפחות. זהו לא רק שמה של המלחמה, זהו מצבה של המדינה. אולי כדאי שנסתכל סביב כדי שנוודא שהמערכה הצבאית הבאה לא תהיה גם היא "סרק סרק".

כן, אני יודע, זה שחוק, לא מקורי, אין כאן שום שנינה או סאטירה נוקבת על המצב. אפילו בדיחה על עליבותם של מנהיגינו הקטנים אין. אבל גם עבור מאות המשפחות שנהרסו בקיץ האחרון המלחמה הזו אינה בדיחה. היו לנו מאות הרוגים ופצועים, היה לנו צבא "מבורבר", ועדיין יש לנו ראש ממשלה ושר ביטחון שחיים באיזשהו סרט ומתקוטטים עכשיו על הקופי של המלחמה.

נכנסנו ללבנון, החרבנו את ביירות ובדרך החרבנו גם את עצמנו. למלחמה הראשונה המצאנו שם עוד לפני שהחלה, "שלום הגליל", אבל מלחמת לבנון זה מה שנשאר. הפעם הקולגות בוחרים שמות בדיעבד, והמנהיגים בוודאי יחליטו על משהו פומפוזי, אבל מה שישאר זה מלחמת לבנון 2.