הוא לא ילדותי, בניון, הוא אינפנטיל

יופי, יוסי. שוב הוכחת לנו בשבת כמה אתה אוהב את המשחק, וכמה אתה חולה כדורגל אמיתי, שמת לשחק עוד דקה ועוד דקה, רק לא לרדת מהמגרש. יופי, יוסי. ומתי כבר תגדל, ילד שלי מוצלח?

מתי כבר תבין, יוסיניו, שאנחנו לא בנערים של באר-שבע? מתי כבר תבין שלהמשיך לשחק ככה, עם הפציעה, זה חוסר אחריות ביחס לעצמך (בינינו, בעיה שלך), ביחס לקבוצה שלך ולחברים שלך בקבוצה, ביחס לנבחרת ישראל, ביחס לכל אוהדי הכדורגל בישראל, שמצפים מהכוכבים שלהם לקצת רצינות ובגרות.

מתי כבר תבין, יוסיניו, שהמחזה הזה נראה מגוחך, עלוב, שכונתי לגמרי? מתי כבר תבין שיש הרבה קסם בלהיות ילד, אבל מעט מאוד קסם בלהיות אינפנטיל?

יופי, אברם. איזה יופי תימרנת את זה גם הפעם. איך נתת לו מספיק זמן להמשיך לשחק, כדי שלא ירגיש מקופח, לא יתבכיין, לא יעשה לך סצינות. ומצד שני, החלפת אותו עוד לפני המחצית, שלא נחשוב שאתה לא שולט בעניינים. איזה יופי של פוליטיקה.

יופי, אברם. איזה יופי ענית לשאלות של לילך סונין, עם תשובות שכבר הוכנו מראש ונוסחו בראש, עם הקשקוש הזה על יכולת ההחלמה של יוסי, עם הטיעון המגוחך שבחצי גמר הגביע שאלו למה לא נתת לו להמשיך (ותודה לשפיגלר שהסביר את ההבדל הקטן בין חצי גמר גביע בסוף עונה, עם חודשיים מנוחה, למשחק בבאר-שבע בתחילת עונה). כמה שהתשובות שלך מנוסחות יפה, אברם. איזה יופי של פוליטיקה.

מתי כבר תבין, אברם, שלא כולנו אידיוטים? מתי כבר תבין שאפילו אוהדי מכבי חיפה, הקבוצה שלקחת איתה אליפות, לא קונים את התשובות המפוקפקות שלך, גם כשהן עטופות בצלופן.

יופי, באר-שבע. יופי של מגרש. אם רק הייתם מסוגלים לכסח את הדשא כמו שכיסחתם את השחקנים של חיפה. במשחק הראשון שראיתי בחיי, באותו מגרש בדיוק, בסוף שנות השישים של המאה שעברה, הדשא נראה פי עשר יותר טוב.

מתי כבר תבינו, באר-שבע, שרק אתם, לא אף אחד אחר, קובעים איך תיראו ומה תהיו שווים. אז התעקשתם על וסרמיל, נראיתם כמו מועדון של ליגה ג', כמעט גמרתם לבניון את הקריירה בזכות הצירוף של הכסאח והמשטח המחורבן, ובסוף גם הפסדתם. יופי, ז'ינו.