זה לא אנחנו, זה אתם

אל תתנו להם לעשות לכם את זה. לא לעסקנים, לא לראשי המועדונים, לאף אחד. אל תקנו מהם את הסיפור כאילו האשם בגועל של הכדורגל הישראלי זה הקהל. אל תקנו מהם את הסיפור כאילו האשמים במצבו של אמיר רנד, אלה האוהדים.

כמה קל להם לצאת נגד האלימות במגרשים, להסיט את האש אלינו, האוהדים, במקום להתעסק בבושות, בפדיחות, באחריות לאסון, שלהם עצמם. להזכירכם: שעות ספורות אחרי האסון בחיפה, יעקב שחר כבר היפנה את האצבע אל האוהדים. גברי לוי התנפל מיד על התקשורת. אלא מה. ראינו אותם מיד אחרי זה, נגד ליברפול.

כולנו נגד אלימות, נגד גזענות, נגד כיעור. אלא מה. אבל כולנו גם יודעים שהקהל הישראלי שקט יחסית, לא באמת אלים, לא ממש מסוכן. אמיר רנד לא נמעך בקרבות רחוב ספונטניים בין אוהדים שיכורים, הוא נמעך תוך כדי שמחת אליפות, מוגזמת אבל אנושית, שהיתה צפויה וידועה מראש. אבל האסון לא נמנע.

אל תתפתו אפילו למודי בר-און טוב הלב, שמתחנן באמת ובתמים בפני האוהדים לשמור על אווירה טובה. הוא צודק, אבל לא זה הענין. כשראשי מכבי חיפה וההתאחדות ימצאו את האשם באסון בחיפה, באותו יום נפנה כולנו לאוהדים. עד אז, שיפסיקו לקשקש.

אם לוני הרציקוביץ' רוצה להוריד את הגדרות בבלומפילד, ובירוקרטיה מחורבנת מונעת את זה ממנו, אז מיסטר גברי התותח אמור להפעיל את כל הכוחות והקשרים שלו כדי שזה יקרה. ואם לא יצליח, שישבית את הליגה. אבל לא, בבלומפילד, כמו בכל המגרשים האחרים, ימשיכו לשחק עם גדרות. כדי שבפעם הבאה, כששוב נימעך – בתור לקופות, בכניסה למגרש או ביציע – הם שוב יוכלו להצביע לעברנו ולהגיד: אמרנו לכם.