האלימות הרגה את הכדורסל (הפלסטיני)

מחנה הפליטים אל-מראזי ממוקם במרכז רצועת עזה. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא מחנה הפליטים אל-בורייג'. המחנות דומים זה לזה והתושבים חולקים שגרת חיים זהה. אבל כשזה מגיע לספורט, נגמרת הפסטורליה. קצת כמו מילאן נגד אינטר בכדורגל, או מכבי תל-אביב נגד הפועל תל-אביב בכדורסל עד לפני מספר שנים, הקירבה הגיאוגרפית יוצרת שנאה יוקדת ליריבה.

אבל בעוד משחקי הדרבי בעולם מסתכמים בדרך כלל באבטחה מוגברת בזמן המשחק, ברשות הפלסטינית החליטו במשחק הזה לא לקחת סיכונים. ביום שני יתקיים לראשונה משחק גמר של ליגת הכדורסל הפלסטינית - לעיני השחקנים בלבד.

"זה מאוד מעציב אותי", אומר האני מוסא, בן 31, קפטן קבוצת אל-מראזי ונבחרת פלסטין, בראיון לוואלה! ספורט. "אפילו מאוד מאוד", הוא חוזר על דבריו ומדגיש כל "מאוד" במשפט. "כל העונה הקהל הלך איתנו לכל המשחקים ולא הפסיק לעודד, ובזכותו הגענו למקום הראשון בטבלת בית א'".

העניין הוא, שבליגה הפלסטינית יש שני בתים, וכאילו היה התסריט כתוב מראש, ואת ראשות טבלת בית ב' כבשה קבוצת אל-בורייג', יריבתה המושבעת של אל-מראזי. "מהרגע שהבנו שמשחק הגמר הוא נגד אל-בורייג' ידענו שיהיו בלגנים", אומר מוסא.

לקבוצות, כך מסתבר, יש היסטוריה ארוכה של אלימות. "בכל מפגשי הספורט בינינו יש עימותים בין האוהדים. זריקות בקבוקים, זכוכיות, אבנים, מקלות ומכות בין האוהדים הם אירועים שמתרחשים בכל פעם שאוהדי שתי הקבוצות שלנו נפגשים", מתעצב מוסא. לדבריו, במשך כל ימות השנה היחסים בין המחנות טובים, אבל "הספורט מוציא מהבן אדם את כל האלימות".

לדברי מוסא, הפיתרון עליו החליטה התאחדות הכדורסל הוא טראגי, אבל הגיוני. "המפגש בינינו לבין אל-בורייג' הציב בפני ההתאחדות חרב פיפיות", מתפייט מוסא, "או משחק עם קהל ואווירה חגיגית שלא יסתיים ושיהיו בו מכות ואבנים. או משחק בלי קהל עם אווירה עצובה, אבל עם תוצאת סיום על הלוח". בהתאחדות הפלסטינית העדיפו את האפשרות השניה. הם רוצים שאחד הקפטנים יחזור הביתה עם גביע.

אבל מלבד הגמר חסר הצופים של סיום העונה, עד לשלב הנוכחי ראו תושבי הרשות הפלסטינית דווקא הרבה סלים מעבר לקשת. בגדה התקיימה ליגה אזורית ולפני שבוע הוכרזה בה האלופה, כשמועדון הספורט של מזרח ירושלים ניצח בגמר את בני רמאללה. בעזה התקיימה ליגה נפרדת, של 14 קבוצות, ובסופה ייפגשו בשבוע הבא ראש בראש אל-בורייג' ואל-מראזי.

"מבחינה ספורטיבית" אומר מוסא, "אפשר לחלק את הרצועה לשלושה חלקים: בצפון אוהבים כדוריד, במרכז הרצועה, שזה באיזור שלנו אוהבים כדורסל, ובדרום, באיזור רפיח וח'אן יונס אוהבים כדורגל". נראה שהדיכוטומיה שלו נכונה, לאור העובדה שאלופות הליגה בענפים השונים הם לפי החלוקה הזו. מבחינת אמצעים, אין למוסא הרבה על מה להרחיב. "אין מתקנים", הוא אומר, "יש בכל הרצועה, שזה מיליון וחצי איש, שני אולמות עם סלים, וגם בהם הרצפה היא מבטון ולא מפרקט". לדבריו, "את האימונים שלנו אנחנו עושים במגרש בטון מתחת לכיפת השמים, ככה שאם יורד גשם - אין אימון".

מוסא מנדב עוד פרטים על הליגה ועל עצמו. הגובה שלו 1.92, והוא משחק בתפקיד חצי-פינה. השחקן הכי גבוה בקבוצה הוא 1.94, מה שאומר ששאקיל אונילים, או אפילו יניב גרינים, לא קיימים ברצועה. "אין אצלנו שחקנים מעל גובה שני מטר", מעיד מוסא, "אבל גם אין אצלנו זרים בכלל". על כסף, כרגיל, אין בכלל מה לדבר, אבל מוסא דווקא מפרגן להנהלה שלו, "שעוזרת ומסייעת אם שחקן צריך עזרה בטיפול רפואי או בהלוואה".

למרות המצב הזה, מוסא מציין שהכדורסל הפלסטיני נמצא בשיפור. "ברור שלא כמו אצלכם", הוא אומר, "לכם יש בתי ספר לכדורסל ואולמות ותקציבים", אבל למרות זאת הוא ממשיך, "למרות שברצועת עזה רוב האנשים עסוקים במה לאכול מחר, הרצון לעסוק בספורט ולהצליח הוא גדול".

מוסא מעגן את דבריו בעובדות: "לפני ארבע שנים יצאה נבחרת פלסטין לאליפות המדינות המוסלמיות בכדורסל", הוא מתלהב, "מתוך 57 קבוצות, הגענו מקום עשירי. עשירי, אתה שומע?! אחרי שניצחנו את כווית, קירגיסטן, מולדביה ופקיסטן".

מלבד ההישג המזהיר הזה בגביע מדינות האיסלאם, מוסא קורץ גם לכיוון ליגות אחרות. "בעולם אני אוהד עדיין את שיקאגו בולס", הוא אומר, "עוד מהתקופה שג'ורדן ופיפן שיחקו שם". עם זאת, התגובה שלו לגבי הכדורסל בארץ מפתיעה משהו. "אני אוהב את מכבי תל אביב", אומר מוסא בפסקנות. חולפות כמה שניות ומוסא ממהר להסביר. "הם קבוצה טובה מאוד ואני עוקב אחרי המשחקים שלהם באירופה כבר הרבה זמן".

לדבריו, העובדה שמכבי מייצגת את ישראל אינה מהווה בעיה עבורו, בגלל שהם קבוצת ספורט. "אני בעד ספורט", הוא אומר, "אני נגד כל דבר ישראלי שהוא צבאי, אבל אני כן בעד דברים שהם ספורטיביים. אני מאמין שהספורט הוא שפה של שלום".

מוסא, המכביסט, רומז שהוא ממהר לאימון. הגמר יתקיים ביום שני הבא ועד אז כל זריקה לסל היא קריטית. מלבד העובדה שהיריבה מאל-בורייג' מהווה דרבי של מרכז הרצועה, מדובר גם בקבוצה טובה לפחות כמו זו של מוסא. "בשנה שעברה הפסדנו להם 85:84 בגמר הגביע, ככה שהמשחק ביום שני הוא גם גמר, אבל גם נקמה ספורטיבית", הוא מספר.

מוסא מבקש למסור פרטים על המשחק, כאילו היה הקומישינר של הליגה הפלסטינית."יום שני", הוא אומר, "שעה 20:00, אולם הכדורסל ע"ש יוסוף אל-נג'אר בח'אן-יונס". הוא מבקש למסור שכניסת קהל תיאסר על ידי המשטרה, אבל כל המעוניין יוכל לצפות במשחק בשידור חי בטלוויזיה הפלסטינית. "זה עדיין עצוב", מסיים מוסא בנימה מלנכולית, "שלאימונים שלנו מגיעים 500 אוהדים ולמשחק לא יגיעו בכלל. אם ניקח גביע, הפעם הראשונה שנפגוש את אלפי האוהדים שלנו תהיה רק כשנחזור הביתה, למחנה הפליטים אל-מראזי".