קריאותיו הקיצוניות של אחדמינג'אד יישמעו מוכרות לכל מי שחוקר את ההיסטוריה האירנית שאחרי מהפיכת 1979. מאז המהפכה מלא הז'רגון הפרסי בסיסמאות נגד ארה"ב, שבשל מעורבותה ההיסטורית בפוליטיקה באירן כונתה "השטן הגדול", וגם נגד ישראל, שכונתה "השטן הקטן". כבר לפני 25 שנה אמר חומייני על ישראל שהיא "גידול סרטני", וש"יש למחוק את ישראל מהמפה". לאחמדינג'אד, מסתבר, אין בלעדיות על הרעיון הזה, וגם לא על "פנינים" רבות אחרות שאמר, ושלאורך השנים שימשו מכשיר פוליטי להתססת המונים.
אבל על מנת להבין את השנאה התהומית הזו של אירן כלפי ארצות הברית וישראל, חשוב לבחון לא רק את דרך התגבשותה ההיסטורי של המדינה ואת תמיכתן של ארצות הברית ובריטניה בשאח הזכור לרע. מקור חשוב להבנת היחס האירני למערב הוא לעמוד על הדרך שבה תופסת אירן את מקומה במזרח התיכון.
שנאה אסטרטגית
אירן היא מדינה מוסלמית, אבל בשני מובנים היא מהווה מיעוט במזרח התיכון. ראשית, מפני שהיא מדינה שיעית ולא מדינה סונית, ושנית, מפני שתושביה הם לא ערבים אלא פרסים.
ומתוך תחושת הנחיתות הזו, חיפשה אירן מאז 1979 אחר דגל שתוכל לנופף בו ולזכות ביוקרה, ב"שכונה האלימה" של המזרח התיכון. הדגל הזה היה ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי. השליטה הישראלית בשטחים שנכבשו בשנת 1967 ועובדת היותם של פלסטינים נתונים תחת שלטון יהודי, הייתה המכנה המשותף המוסלמי אותו שאירן מצאה.
דרך השנאה היוקדת לישראל ביקשה אירן לחזק את מעמדה, ובאותן מדינות שמצויות בסכסוך גבולות ישיר עם ישראל, אכן התחזקה השפעתה. זה ניכר בתמיכת אירן בחיזבאללה בלבנון, בשיתוף הפעולה עם המשטר הסורי, ובהעברות הנשק לחלק מהארגונים החמושים הפלסטינים.
ציר הרשע יצר אירן "מרושעת" יותר
בשל מדיניותה האנטי-ישראלית ואנטי-אמריקאית של אירן, ובעקבות מאורעות ה-11 לספטמבר, החליטה ההנהגה האמריקאית "לצוד את כל החבר'ה הרעים", אם לצטט את הנשיא האמריקאי בוש. למרות שהפיגוע בוצע ע"י חוטפים סעודים ומצרים, תוכנן על ידי אוסאמה בן לאדן שמוצאו תימני, בארגון אל קאעדה שבאפגניסטן, טבע ג'ורג' בוש את המושג "ציר הרשע" דווקא ביחס אירן, עירק וצפון קוריאה.
הקריאה של בוש הצליחה לאחד את מדינות הברית למתקפה נגד עירק וסדאם חוסיין, תוך קריאה להציל את העולם החופשי מהנשק העירקי להשמדה המונית. המתקפה של ארה"ב בעירק נמשכת כבר ארבע שנים. הנשק להשמדה המונית, כזכור, לא נמצא מעולם.
ומה לגבי אירן? מאז החליט הממשל האמריקאי לבודד את המדינה, להכריז עליה כמדינת רשע ולאיים על משטרה הנוכחי, חלה במדינה הסלמה רבתי. הנשיא מוחמד ח'אתמי, שהיה המתון בנשיאי אירן וממקדמי רפורמות בקרב נשים וסטודנטים, והעם האירני בחר במקומו את אחדמינג'אד, כתגובת נגד לאיומים. הוא הציע לאירנים מדיניות לאומית-לאומנית-רידקלית, ובצל "רשעותה" של אירן בעיני העולם, הוא היה בדיוק מה שהאירנים רצו.
מאז נעצר תהליך רפורמות הדרגתי שחל באירן במשך שבע שנות ח'אתמי, תכנית הגרעין תפסה תאוצה חדה, וביטויים אנטי-אמריקאים ואנטי-ישראלים שכבר נשמעו פחות באירן, שבו למחוזותינו. רבותיי ההיסטוריה חוזרת.