תהיי יפה ואל תעשי פוליטיקה

האם הייתה זו שנה של הישגים לנשים בעולם? מישל בצ'לט עלתה לכס השלטון בצ'ילה, אלן סירליף נבחרה בליבריה והילרי קלינטון מנהלת מסע בחירות מוצלח למועמדות הדמוקרטית לנשיאות בארה"ב. לכאורה חזון אחרית הימים. אבל כמו תמיד, לדינמיקה של דיכוי יש פן גלוי וסמוי. הסחר הנמשך בשפחות המין, פערי השכר, האלימות במשפחה, כל אלה גלויים לעין. אבל את הפן התודעתי, הפרדוכסלי אין רואים. הוא זה שמשתמש דווקא במקומות של עוצמה כדי להחליש. כך הופכות נשים במוקדי עוצמה למושא התבוננות גברית שמקטינה את הישגיהן על ידי התייחסות למרכיבים שוליים כמו חיצוניות, מצב זוגי ומסוגלות אימהית. נכחתי לא אחת בדיון ספקולטיבי לגבי המיניות של קונדוליזה רייס, שהיתה יכולה להיות מועמדת אטרקטיבית מאוד לנשיאות, אבל לא. וגם לגבי הילרי קלינטון יש תחושה שהיא משתדלת להיות ביטחוניסטית יותר מעמיתיה הדמוקרטים, כדי שנשיותה לא תיתפס כחולשה.

בצרפת, המדינה ששפתה העניקה לעולם את המילה "שוביניזם" יש מועמדת לנשיאות: סגולן רויאל, בת כיתתו של דומיניק דה וילפן, ראש ממשלת צרפת ב"בית הספר הלאומי לניהול" בפריז, כור ההיתוך של פוליטיקאים צרפתים רבים זכתה במועמדות הסוציאליסטית. היא הביסה שני פוליטיקאים משופשפים, דומיניק שטראוס-קאן ולוראן פביוס בבחירות הפנימיות. הצרפתים מכירים אותה מ-1988, כשנבחרה למועצה הלאומית. במדינות אחרות בעולם היא הפכה לסנסציה ביולי 2006, אחרי כתבת פרופיל של 12 עמודים שפרסם הניו יורק טיימס אודותיה.

כבר אז תפס המראה של רויאל מקום מרכזי בעיסוק בה. היא שינתה תדמית, אמרו פרשנים. למדה להיות חיננית יותר, התספורת שלה חיונית יותר, היא שמורה היטב, היא רזה אחרי ארבע לידות ועוד כהנה וכהנה. אבל הסיוט האמיתי התחיל אחרי שזכתה במועמדות. המצלמות והמיקרופונים נתחבו קרוב קרוב לקארה המתנופף ועשו זום-אין על היחסים שלה עם בן זוגה, פרנסואה הולנד. האם יש חילוקי דעות בינה לבין היו"ר הכריזמטי של המפלגה הסוציאליסטית? האם הוא מתייחס אליה בביטול? האם היא קראה לו "טיפש" בפומבי? ושאלת השאלות, האם הוא יגור יסכים לעבור לגור איתה בארמון האליזה?

התקשורת התחילה לשאול כיצד לא תתקשה לנהל את ענייני המדינה, אם היא מתקשה בחזית הביתית. השרה לשעבר, חברת המועצה הלאומית הוותיקה פתאום הפכה להיות טירונית פוליטית. מי קיבל את פניה בסין, שאלה התקשורת. איזו פאדיחה היא עשתה לנו עם עצמאות לקוויבק, אמרו. בינתיים סרקוזי האפור, השמרן, צובר כוח מחודש, כי הלוא רויאל חסרת ניסיון, לא החלטית, סתם פרצוף יפה.

יש להניח שאילו סגולן רויאל הייתה גבר, מה שנחשב לתקריות דיפלומטיות היה נתפס כמקוריות ומה שנתפס כחוסר החלטיות היה נראה כעומק מחשבה. מעבר לתעתועי התודעה, רויאל לא נסוגה מאמונתה המקורית בדמוקרטיה שיתופית. למרות הביקורת, היא לא פרסמה מצע עד הרגע האחרון ובכך לקחה סיכון אלקטורלי ונשארה נאמנה לאמונתה. אבל מסע הבחירות שלה עובר רדוקציה למצב חיוניות העור. ולא בגלל חוסר ניסיונה, אלא בגלל החרדה הקמאית של ההגמוניה הגברית מפני מנהיגה אישה.

באותה נימה, בשעה שבונו גורף תארי אצולה וכיבודים, העולם עדיין בוחן נשים שעוסקות בפילנטרופיה על פי האזור בין השפתיים לחזה (אם להתבטא בעדינות). אנג'לינה ג'ולי נסעה לדרפור ב-2004, הרבה לפני שהאזור המוכה הזה הפך לפופולארי, ועשתה למענו הרבה יותר מכל מיני מתחסדים. לפני שבוע, כשגרירת רצון טוב של האו"ם היא ביקרה במחנות של פליטים מדרפור בצ'אד. היא לא קדושה מעונה, אבל גם בונו ובוב גלדוף לא. לפני שבוע היא פרסמה בוושינגטון פוסט מאמר דעה שתכליתו לשכנע שיש צורך ביותר מארגונים פילנטרופיים. מסקנה נכונה!

אבל לבייבס אסור לחשוב, ובאפריקה מקסימום מותר להן להבריח תינוקות מתוך גחמה. מבול הלעג והביזוי בעקבות המאמר הוא לא יאומן. בלוגר בולט אחד כתב בעקבות המאמר "אנג'לינה הבי סקסואלית הלוהטת פותרת את בעיית רצח העם לתמיד". הבלוגר המפורסם, יש לומר, הוציא קטעים מן המאמר ושם לידם תמונות של ג'ולי בבגדים תחתונים, כדי להדגיש את טענתו – ג'ולי לא אמורה לחשוב. באתר סלבריטאים בולט אחר התלונן עיתונאי על עודף חומר הרקע במאמרה של אנג'לינה וטען שעורכי הוושינגטון פוסט ננזפו. "תמשיכי לעשות פורנו רך ותשאירי את החשיבה למקצוענים", דרש ממנה מישהו.

למקצוענים? לעיתונאים הפכפכים ועילגים או לפוליטיקאים זגזגנים ותאווי כיסא שאיש לא מבקר את הקוהרנטיות שלהם? הם חובשים משקפי קרן, או מגדלים שפם או לובשים מדים ואנחנו נושמים לרווחה, כי אנחנו בידיים הטובות והמסוקסות שמאז ומתמיד "גוננו" עלינו.