במכוני הליווי לא חוגגים את יום האישה

אף פעם לא הבנתי למה מציינים את 'יום האישה'. נשים הן לא מיעוט זניח - מדובר ביותר ממחצית מבני האדם בעולם בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. מדוע צריך לציין יום מיוחד בשביל חלק כל כך משמעותי מן האוכלוסייה, כאילו מדובר באחרון המגזרים הנשכחים של החברה?

בעבר, כך למדתי, 'יום האישה' היה מועד של הפגנות ומחאות. אבל בשנים האחרונות חל שינוי בייעודו. מכיוון שנולדתי בסוף שנות השמונים, אני מכיר את 'יום האישה' כתאריך שמתאפיין בעיקר טקסים ממלכתיים וגימיקים פרסומיים.

רבים רואים בכך התפתחות טבעית. בחברה בה נשים רבות הפכו למנהיגות בכל תחומי החיים – פוליטיקה וממשל, עסקים וכלכלה, תרבות, אופנה - מחאה על מצב הנשים נתפסת כלא רלוונטית. אבל אם לא מחאה, מה יכול 'יום האישה' להציע לציבור הרחב, חוץ מ'פולקלור נשי' לא אמין ואוסף של מבצעים והנחות?

במתכונת הנוכחית, מדובר למעשה ביום של נשים מסוימות בלבד, אלה שיוזמנו לטקסים החגיגיים בכנסת ובעירייה, או ייהנו מ'ארוחת גורמה מיוחדת ליום האישה'. זהו יומן של נשים מצליחות, מבחינה כלכלית לפחות, שהצליחו 'להתברג' למעלה. אין ביום הזה שום בשורה לרוב הנשים בישראל, שנשארו עניות וחלשות יותר, למרות התקדמותן של שרי אריסון וציפי לבני.

הגורמים שמנצלים נשים ופוגעים בהן, אינם מכירים את ה-8 במרץ. מכוני הליווי עובדים כרגיל, אבל לא חייבים להרחיק לכת עד לפינות אפלות אלה. מספיק להסתכל על ממוצע השכר החודשי של נשים. הנשים בישראל אינן זקוקות לתאריך הסמלי של ה-8 במרץ, אלא לשינוי דרסטי במדיניות הכלכלית והחברתית הנהוגה כאן. מדיניות שנקבעת על ידי נשים וגברים יחדיו.