נפאל כה רחוקה, הניצול כה קרוב

לפני מספר שנים שרה גלי עטרי "מספרים שמעבר לשיירת ההרים המתקמרת בנפאל הרחוקה, הרחוקה...". עטרי (או ליתר דיוק רחל שפירא שכתבה את המילים) מצאה מקדש מעבר להרי נפאל הרחוקה. יש ישראלים שמצאו מכרה זהב מעבר להרים בנפאל הרחוקה. אם כי לא מדובר ממש בזהב. הם מצאו דבר מה יקר יותר מזהב, כי להפיק זהב עולה ממון רב. מה שמצאו מעסיקים ישראלים בנפאל הרחוקה הם עובדים זולים. נדמה כי בחיפוש אחר עבודה זולה, המעסיקים המקומיים מגיעים לפינות הנדחות ביותר שעל פני הגלובוס.

פעיל עמותת "קו לעובד" להגנה על זכויות העובדים, דן קופר, בדק לאחרונה את מצבם של העובדים הנפאלים (שהם שקופים יותר מאחיהם הסינים או הפיליפינים). לדבריו, בשלוש השנים האחרונות הפכה ישראל ליעד בולט למהגרי עבודה נפאלים - ממאה עובדים שנכנסו בשנת 2003, גדל המספר ל- 900 בשנת 2004 ועד 1,300 שנכנסו בשנת 2005; זאת על פי נתונים רשמיים. לפי אותן ההערכות, ישנם כיום בישראל כמעט אלפיים אזרחים נפאלים בעלי אשרת עבודה המועסקים בענפים שונים – בעיקר סיעוד וחקלאות. על פי הערכות בלתי רשמיות הרווחות בקרב קהילת המהגרים הנפאלים, מספרם גדול בהרבה: כ- 7 אלף.

מצבם של העובדים הללו חמור בהרבה מזה של שאר קבוצות המהגרים הבולטות, בעיקר בגלל העובדה שאין לנפאל נציגות דיפלומטית בישראל, והאחריות עליהם מוטלת על השגרירות הנפאלית במצרים. מעבר להיותה של נציגות דיפלומטית משענת לאזרח הזר שאינו דובר את שפת המקום, גם נהלים פשוטים לכאורה, כקבלת דרכון חדש, מסובכים וממושכים פי כמה בגלל הצורך ליצור קשר עם הנציגות הדיפלומטית בקהיר. הבעיה חמורה במיוחד במקרים של עובדים שמעסיקם מחזיק בדרכונם ואין ביכולתם להשיג דרכון חדש לאחר "אובדן" הקודם. מאחורי רוב הדיווחים על "אובדן" דרכונים של מהגרי עבודה בישראל מסתתרת למעשה העובדה שהמעסיק מחזיק בדרכון בניגוד לחוק.

אין מנוס מלתלות את הנסיקה במספר הנפאלים המועסקים בישראל בכך שרבים מהמעסיקים והחברות מנצלים את המצב החברתי הקשה בנפאל, הדוחף את אזרחיה לחפש פרנסה מחוץ לארצם ומוכנים לשלם לשם כך מחיר גבוה. מן התלונות הרבות שנאספו ב"קו לעובד" בשנים האחרונות מצטיירת תמונת מצב של ניצול קר: עובדי הסיעוד הנפאליים מועסקים בדרך כלל בטיפול בחולים סיעודיים במיוחד, כגון מטופלים כבדי-גוף, בעלי נכות קשה מאוד, וכדומה. במרבית המקרים שכרם נמוך משכר המינימום. דמי התיווך שהם משלמים כדי לבוא לעבוד בישראל – בין 5,000 ל- 7,000 דולר - גבוהים בהשוואה לדמי התיווך שמשלמים עובדי סיעוד מארצות אחרות, כמו הפיליפינים, סרי-לנקה, רומניה ומולדובה.

מעבר לכך, עובדים נפאליים רבים נחשפים לפגיעה מצד סוכני חברות כוח-אדם ומעסיקים. מספר רב של עובדים נפגעו מתופעת ה"פלייט ויזה" – הבאת עובדים מבלי שיהיה להם מעסיק בהגיעם לארץ, או שהמעסיק מפטר אותם ואז הם נאלצים לקבל כל מעסיק המוצע להם, כדי לשמור על מעמדם החוקי. במקרים שהובאו לידיעת "קו לעובד", לעובדים אלה הוצעו מעסיקים שלא טרחו להסדיר להם ויזה, או מעסיקים שעובדים אחרים נטשו אותם בגלל הפרת זכויותיהם.

משיחות עם עובדים נפאלים בישראל למדו אנשי "קו לעובד", כי אזרחי נפאל היוצאים לעבודה בחו"ל נדרשים לקבל אישור ממשרד העבודה הנפאלי. ישנן חברות כוח-אדם המתחמקות ממילוי חובה זו ומעבירות את העובדים להודו ומשם לישראל. יצוין, שמנהל מינהל האוכלוסין עשה בעבר שימוש בסמכותו כדי למנוע כניסה של עובדים שסבר כי הם עלולים ליפול קרבן לתופעות של ניצול בישראל. ביולי 2005, בעקבות פנייה של "קו לעובד", הורה מנהל מינהל האוכלוסין לא לאפשר עוד את כניסתם של מהגרי עבודה מסין לתחום הסיעוד. זאת, משום שבהעדר יכולת לתקשר עם מטופליהם/מעסיקיהם הסיעודיים, הובאו עובדים אלה מלכתחילה רק כדי לגבות מהם את "דמי התיווך", תוך ידיעה מלאה של חברות כוח האדם כי אותם עובדים יישארו מחוסרי עבודה זמן קצר לאחר כניסתם לישראל. כהרגלו במקרים אלה, מינהל האוכלוסין לא הגיב לבקשות "קו לעובד" וחברות כוח אדם מוסיפות להביא עובדים נפאליים במספרים גדלים והולכים.

ד"ר אפרים דוידי הוא המנהל האקדמי של המכללה חברתית-כלכלית.